יפעת אלון // צילום: גבריאל בהרליה

הבהלה לדיור: חלום הדירה הולך ומתרחק בחסות המדינה

אם בשנות ה-70 של המאה שעברה היתה לכ-74 אחוזים מהישראלים דירה בבעלות, הרי שכיום הנתון צנח לכ-65 אחוזים. הרצון הבלתי נלאה של מקבלי ההחלטות לקבוע לישראלים בכלל, ולצעירים בפרט, היכן להתגורר, לא רק שלא צלח, הוא אף החמיר באופן משמעותי את המצב// דעה

כרמלה קופר 18.08.2019

יפעת גרתי – אלון // צילום: גבריאל בהרליה

אז מי יצר את העלילה שהישראלים אינם אוהבים לשכור דירות ומעדיפים לרכוש ארבעה קירות בטאבו, תסמונת השיבה למולדת מהגלות העשוקה בפולניה או בולגריה או מרוקו? 

אכן טרפת שכזאת לא נראתה מאז ימי המנדט הבריטי והדירות בדמי מפתח. בשבוע שעבר נרשמו לא פחות מ-6600 שוכרים פוטנציאלים (ששת אלפים ושש מאות!) "מועמדים", התייצבו השבוע קוממיות ל"הגרלה" של עירית תל אביב, בשיתוף חברת עזרה ובצרון, ל-50 דירות להשכרה ברחבי העיר, ובמחירים "מסובסדים" של 4,200 שקלים לחודש, עבור דירת 70 מ"ר… ובחוזה שכירות מובטח לחמש שנים.

לשמוע ופשוט לא להאמין. כ-120 מתמודדים על כל דירה! במיקומים לא הכי  אטרקטיביים, ולתקופה מוגבלת יחסית. ממש מנוגד בתכלית לתאוריית היהודי הנודד ששב למולדתו ורואה בדירה את סלע קיומו. ההיסטריה הזאת, לפרוטוקול, הינה פרי הבאושים הישיר לכישלון הצורב של מדיניות הדיור הממשלתית, מה שהביא אותנו עד הלום לפחות מ-45 אלף התחלות בנייה לשנה, וזה עוד כולל את הדירות המוזלות במחיר למשתכן, שרובן ככולן עדיין לא נמצאות על המדף ורובן ככולן ממוקמות במיקומים ששום משפחה צעירה אינה רוצה להתגורר בהם.

הכלכלנים המקצועיים קוראים לתופעה הזו "ביקושים כבושים". אותם ביקושים מבעבעים שהלכו והתחזקו במיוחד במהלך 4 השנים האחרונות, מאז הוכרז על מחיר למשתכן, משנה לשנה, ככל שהתבררה יותר ויותר האכזבה ממחיר למשתכן וככל שהתברר שהתחזית של 60-70 אלף יחידות דיור לשנה איננה ריאלית כלל ועיקר, ובפועל מקודמות, במקרה הטוב, כ-45 אלף יחידות דיור בלבד, וככל שיותר ישראלים, במיוחד צעירים עד גיל 40, הבינו שהסיכוי שלהם להגיע לדירה במהלך הסבב הנוכחי שלהם עלי אדמות, משול לסיכוי לזכות במפעל הפיס או להשיב לחיים את ג'ון לנון, אזי התפרצו הביקושים הכבושים הללו ויצרו את אותה טרפת שאותה אני מכנה,"מדינה להשכרה".

"מדינה להשכרה" מדוע? כי אם נבחן את הנתונים נגיע לממצא מדהים. אם בשנות ה-70 של המאה שעברה, במשק ניאו סוציאליסטי ובנייה ציבורית עממית, היתה לכ-74 אחוזים מהישראלים דירה בבעלות, כולל דיירי דיור ציבורי, כלומר, ל 3 מתוך 4 ישראלים היה בטחון של ארבעה קירות בבעלות, הרי שכיום הנתון צנח לכ-65 אחוזים, כלומר לכל ישראלי שלישי אין דירה בבעלות. בתרגום למספרים יבשים הנתון נראה אף חמור הרבה יותר: בשנות ה-70 התגוררו בישראל כשלושה מיליון תושבים, כלומר לכ-750 אלף ישראלים לא היתה דירה בבעלות. כיום מתגוררים כאן כתשעה מיליון תושבים, כלומר לכשלושה מיליון ישראלים, פי 4 יותר מאשר בשנות ה-70(!) אין כלל דירה בבעלות.

הרצון הבלתי נלאה של מקבלי ההחלטות לקבוע לישראלים בכלל, ולצעירים בפרט, היכן להתגורר, לא רק שלא צלח, הוא אף החמיר באופן משמעותי את המצב. תראו לי, לדוגמא, זוג תל אביבי בשנות ה-30 לחייהם, שניהם אקדמאים, עובדים בתל אביב והסביבה, יש להם שני ילדים צעירים, חיי שכנות וקהילה מוקדי קניות ובילוי קבועים, ואולי גם קרובי משפחה ל"עזרה עם הילדים" באחת הערים הסמוכות, שיעברו בקלות, לדירה מוזלת, כביכול, בעפולה, חריש או בקרית גת, ואל תוך שממון של "פילים לבנים", בניינים בהם, רובם הגדול של הדירות נמצא בבעלות משקיעים, ללא אפשרויות תעסוקה, ללא תשתיות ושירותי תחבורה ציבורית הולמת, ללא חיי תרבות, בילוי או פנאי, בבידוד חברתי ומשפחתי.

נכון. אלה מילים לא קלות, אבל הן מבטאות נאמנה את התסכול והמרירות של דור שלם שנתן את הכל בשביל החברה והמדינה, כולל שרות צבאי, טייל בדרום אמריקה או הודו, למד לימודים גבוהים, התחיל את מסלול הקריירה שלו כמתמחה במשרד עורכי דין או חברת סטארט אפ, התמחה בראיית חשבון, אמנות, פסיכולוגיה,  או כל דבר אחר, אבל את "חלום הדירה" הוא אינו יכול לממש, אלא אם התמזל מזלו להיוולד להורים עשירים. 

בתור מי שעוסקת 24/7 במציאת פתרונות כאלה, גם מול יזמים וגם מול לקוחות קצה, אני פונה אל מקבלי ההחלטות: אנא, ראו את הכתובת על הקיר. מה שקרה השבוע בהגרלת הדירות להשכרה הינו רק אפס קצהו של סינדרום שעלול, חלילה, להתגלגל במדרון כדור שלג. אנא, עצרו את כדור השלג. לפני שיהיה מאוחר מידי!

*כותבת המאמר, יפעת גרתי-אלון, הנה מנכ"לית פייב סטארס, אסטרטגית שיווק פרוייקטים

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות