מיקי אוטמזגין: "אני משתדל שיהיו אנשים לידי ולא מתחתיי"

מיקי אוטמזגין לא הגיע להיות אדריכל במקרה. כבר בתיכון הוא בחר במסלול אדריכלות, המשיך כהנדסאי עוד לפני הצבא, שירת בתחום הבינוי בצה"ל ומיד לאחר השחרור נכנס ללימודי תואר ראשון ושני בתחום. היום, בגיל 43, עם 20 שנות עצמאות מקצועית ו־15 שנות ניסיון כאדריכל, הוא בעלים של משרד גדול בקרית מוצקין שפועל לא מעט גם בזירת ההתחדשות העירונית.

מיקי, ספר על המקום שבו גדלת?
"גדלתי בקרית אתא, מקום יחסית קטן עם תחושה של קהילה. מה שהיה מאוד משמעותי עבורי בילדות ובנעורים זו המשפחה. הרבה ביחד – חגים, בית כנסת, סבא וסבתא שהיו דומיננטיים מאוד, דודים ובני דודים. גדלתי גם באזור שכילד החיים שלי היו סביב כדורגל, חברים והשכונה. זו הייתה ילדות פשוטה, אבל מאוד מחברת ומעצבת". 

איזה ערכים לחיים לקחת מבית אמא ואבא?
"משפחתיות ולשמור על הבית. אמא שלי עסקה שנים בעיצוב אופנה ושמלות כלה ואני מאמין שהחוש האסתטי, הרגישות לעיצוב ולפרטים הרבה מזה הגיע ממנה. אבא שלי זכרונו לברכה היה איש טכני שעבד במכונאות רכב – איש של עבודה קשה. ממנו לקחתי את החריצות, ההתמדה ואת התשוקה לעבודה. הוא היה חי את העבודה שלו ואני חושב שה'טירוף' הזה לעשייה עבר גם אליי".

מה הביא אותך ללמוד אדריכלות?
"זה סיפור יפה. הייתי בן חמש כשההורים שלי קנו בית בבניין משותף עם גינה. הם לקחו אותי איתם למשרד המכירות בחיפה, אני חושב שקראו לקבלן רחמים, ושם היה דגם של הבניין מקרטון ביצוע, עם חלונות, גג והכול. הסתכלתי על הדגם הזה והתפעלתי ממנו. אבא שלי סיפר שיום אחרי זה, בגן, חזרתי וציירתי את הבית. לא כמו שילד מצייר קובייה עם משולש, אלא ממש ניסיתי לצייר אותו כמו שהוא עם פרופורציות והבנה של המרחב. מאז זה הלך איתי. כילד אהבתי מאוד לגו, אבל לא רק להרכיב. הייתי בונה מהר ואז מדמיין עולם שלם בתוך זה, כאילו אני חי בתוך הלגו שבניתי".

ומתי החלטת שאתה מגשים את החלום?
"כבר בגיל מאוד-מאוד צעיר ידעתי שאני רוצה להיות אדריכל. אם היית פוגש אותי בגן ושואל אותי: 'מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?' הייתי אומר לך אדריכל. לא היה לי אבא אדריכל ולא אמא אדריכלית, פשוט זה משהו שבער בי מגיל קטן דרך הלגו, דרך הדמיונות שלי ודרך ההבנה של המרחב. מאוד מהר הבנתי שזה מה שאני אוהב וזה מה שאני רוצה. בסיום חטיבת ביניים בחרתי ללמוד בתיכון במגמת אדריכלות. העניין הוא שאף בן לא נרשם לכיתה, רק בנות. אמא שלי אמרה לי: 'אתה תהיה בן יחיד'. עניתי לה: 'טוב, אז אני אהיה בן יחיד בכיתת בנות. זה המקצוע שאני רוצה'. זה היה קצת מוזר להיות בכיתה רק של בנות. זה לא היה אידיאלי, אבל בסוף זה גרם לי להבין שבגיל הזה לפעמים צריך לבחור. לוותר על משהו אחד כדי ללכת עד הסוף עם מה שאתה אוהב".

מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"בגיל 14-15 אני וחבר שלי עידן חיפשנו לעשות כסף. מצאנו איזו פיצרייה במרכז קרית אתא שנתנה לנו לחלק פליירים, משהו כמו 2,000 פליירים תמורת 25 שקל ביחד. כלומר כל אחד הרוויח בערך 12.5 שקל. עד היום אנחנו צוחקים על זה. עם הכסף הזה קנינו כדור. אחר כך נכנסתי לשיפוט כדורגל. הייתי שופט, שזה כבר היה כסף יותר טוב. שפטתי ליגות ילדים, נוער וליגה ג’. במקביל עבדנו גם במפעל להדפסת חולצות תמורת 9 שקלים לשעה. אלה היו עבודות פשוטות שלימדו אותי מגיל צעיר לעבוד ולהרוויח לבד". 

תמיד להיות בתנועה
מגיל תיכון היה ברור לאוטמזגין מה הוא הולך לעשות כשיהיה גדול. לפני הצבא הוא למד הנדסאי אדריכלות ובצבא שירת בפרויקטים בתחום הבינוי. בתקופת מלחמת לבנון השנייה הוא השתחרר והחל לחפש עבודה.

איך הגעת לפתוח משרד עצמאי?
"האמת שלא תכננתי את זה. אחרי הצבא הלכתי לראיונות עבודה כהנדסאי עם שלוש שנות ניסיון בצה"ל, אבל אף אחד לא קיבל אותי כי לא היה לי ניסיון במשרד. ואז במקרה הספר שלי רצה לבנות ממ"ד. הוא שאל אותי ואני מיד עניתי: 'כן, בטח' ותכננתי לו ממ"ד. הספר שלי היה הלקוח הראשון שלי. משם זה התגלגל תכננתי עוד ממ"ד, עוד פרגולה ועוד תוספת בנייה. ככה מצאתי את עצמי סטודנט לאדריכלות שכבר מנהל משרד קטן".

מה היה הטיפ המקצועי שקיבלת בתחילת הדרך?
"היה לי מפקד בצבא, עזרא צזנא, שכל הזמן אמר לי: 'תעשה מה שאתה רוצה רק שהעבודה תתקדם'. מתוך זה הבנתי שלאו דווקא צריך לעבוד בצורה נוקשה של להעביר כרטיס ולשבת למישהו על הראש. הבנתי שמה שחשוב זה לתת לבן אדם לעבוד בנוחות, איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה כל עוד העבודה מתפקדת ומתקדמת. זה משהו שלקחתי איתי. היום במשרד שלי לא אכפת לי מתי העובדים הגיעו, מתי הם הלכו, איך הם עשו וכמה זמן עבדו על תוכנית. כל עוד העבודה מתפקדת שיעשו צחוקים, יהיו באינסטגרם ויעשו מה שהם רוצים".

מהי העצה הגרועה ביותר שקיבלת?
"אני לא יודע אם זה ממש עצה גרועה, אבל אבא שלי זכרונו לברכה, כל הזמן פחד מזה שאני עצמאי. הוא היה בן אדם מאוד מוסדי. עבד הרבה שנים בצבא קבע ואחר כך בעבודה מסודרת, אז מבחינתו זה היה הדבר הנכון. אני לא יודע אם לקרוא לזה טיפ גרוע, אבל זה משהו שהיה שם כל הזמן הפחד הזה מהעצמאות ומהחוסר ודאות. בסוף זה כן משהו שעיצב אותי כי דווקא מהמקום הזה הבנתי שאני כן רוצה להיות עצמאי למרות הפחדים". 

מי השפיע עליך הכי הרבה מבחינת הקריירה?
"אני לא יודע אם יש בן אדם אחד שהשפיע עליי הכי הרבה. זה בסוף איזשהו רצף וקוקטייל של אנשים. הרי כולנו תמצית של האנשים שפגשנו בחיים, כל אחד נתן משהו. אם צריך לנסות לשים את האצבע על מישהו אני בוחר באלי אוחנה. בתור ילד שאהב כדורגל הוא היה גיבור ילדותי. הוא מודל גם בדרך שהוא הצליח וגם בקלאס שלו. יש בו איזה משהו מגניב כזה".

איך אתה מקבל החלטות?
"מהר. אני מאמין שצריך תמיד להיות בתנועה. תמיד לעשות. גם אם אני עושה טעות, עצם זה שאני עושה ופועל זה הדבר החשוב. יכול להיות שאני יכול לעשות דברים יותר טוב ויותר יסודי, אבל תפוקת העבודה שלי והקצב שלי זה עובד ככה. לקבל החלטה מהר, טוב לא טוב, לא נורא אתקן אחר כך. זה משהו שמאוד מאפיין אותי".

איזה מבנה שלא עיצבת את הכי אוהב בארץ?
"פרויקט 'הרצליה הילס' בהרצליה של 'קיקה ברא"ז אדריכלים'. אני מת על הפרויקט הזה. זה מבנה מגורים, שיושב על כביש החוף ובולט מאוד. יש לו נוכחות, יש בו משהו מיוחד והוא תופס את העין".

כמה עולם הנדל"ן הוא בועה?
"הוא לא בועה. עולם הנדל"ן מושפע ממה שקורה מסביב, בין אם זה ביטחוני, כלכלי, חברתי או תרבותי. הוא לא עומד בפני עצמו. לפעמים הוא דווקא ראי של מה שקורה במדינה".

אדריכלים מפרגנים אחד לשני?
"לא. אני קצת אחר בקטע הזה. אני ביחסים טובים עם קולגות, מאוד אוהב לפרגן ולשתף מידע. אני לא בונקר. באופן כללי זה מקצוע כזה שבסוף יש קטר אחד. יש קרונות, אבל יש קטר אחד והאדריכל הוא הקטר. זה מקצוע מטבעו שהוא פחות שיתופי".

איזה מנהל אתה?
"אני מקווה שאני מנהל טוב, ליברלי, כזה שנותן במה וקרדיט לאנשים שעובדים איתי. אני משתדל שיהיו אנשים לידי ולא מתחתיי. להגיד לך שאני תמיד פועל ככה? לא. אני מודה שאני גם יכול להיות מעצבן, נגיד אני צריך לאשר כל חשבונית של חלב. אבל השאיפה שלי היא כן לייצר עבודת צוות ולעבוד בגובה העיניים".

איזה חלום טרם הגשמת?
"אני לא שם לעצמי חלומות גדולים כדי שלא יהיה לי קשה להגיע אליהם. אני עובד עם מטרות קטנות. כל פעם לעלות מדרגה אחת או שתיים. הרבה יותר קל לטפס ככה מאשר לנסות לעלות 10 או 15 מדרגות בבת אחת ואז ליפול. אני מציב לעצמי רצף של מטרות שהן ברות השגה וככה אני מתקדם כל הזמן". 

איזה מבנה ציבורי היית רוצה לעצב?
"אצטדיון כדורגל. בעיניי אצטדיוני כדורגל היום, בארץ ובעולם, הם כבר לא רק מגרש עם טריבונות. הם ברמה הוויזואלית משהו שהוא כמעט פסל אמנות בקנה מידה הכי גדול שיש. זה גם מבנה עם עירוב שימושים ברמה הכי גבוהה שיש בו בתי קפה, אולמות ספורט וחללים רב-תכליתיים. זה הרבה יותר ממשחק כדורגל. זה גם אלמנט עירוני מאוד חזק. אם תסתכל על סמי עופר בחיפה או על בלומפילד המחודש בתל אביב זו פשוט מלאכת מחשבת. הלוואי וייצא לי לתכנן משהו כזה".

לאן הולך הכיוון של תחום ההתחדשות העירונית?
"אם אמרתי שעולם הנדל"ן הוא לא בועה – ההתחדשות העירונית היא 95% בועה. היא הרבה פעמים ‘על הקרח’. בסוף, אולי 5% מכל הדבר הזה באמת מתממש. זה תחום שיכול להתנפץ מתישהו כי הרבה מהפעילות היום היא סביב חלומות ותכנונים מאוד אופטימיים שלא בהכרח מחזיקים במציאות. מצד שני, אין ספק שהעולם הולך לשם, כלומר ההתחדשות העירונית כן תקרה. פשוט לא במספרים שמתכננים אותם היום ולא במכפילים שמדברים עליהם. זה יקרה לאט יותר, עדין יותר ומתון יותר. בערך 30-40 אחוז מהפעילות של המשרד שלי היא בתחום ההתחדשות העירונית".

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן