בימינו האדריכלות יכולה להקפיץ אותך תוך מאית השנייה בין מדינות גם מבלי באמת להיות שם – חוויית סקי במדבר הסעודי היא רק אחת מהדוגמאות
אם הייתם שואלים פעם אדריכל מה הוא עושה למחייתו, הוא היה עונה משהו בסגנון הזה – שהוא מתכנן מרחבים שמתאימים למקום, לאקלים, לאדם שחי בהם. אבל בעידן הנוכחי, תשובה כזו נשמעת כמו נוסח ישן משיעור מבוא לאדריכלות.
היום, האדריכל הוא במאי תודעה, שף של זיכרונות עתידיים, אמן שמלהטט ברגש ובחושים כדי ליצור חוויה – גם אם אין לה כל קשר לאיפה שאנחנו באמת נמצאים.
קחו לדוגמה את “ונציה הצפה” – פרויקט נדל"ן ותיירות יוקרתי שנבנה כעת בלב המפרץ הפרסי. לא מדובר במטאפורה: זה באמת שיחזור של ונציה, כולל תעלות מים, גונדולות מיובאות מאיטליה, נגני רחוב ומסכות קרנבל – רק שבמקום לחיות באירופה של המאה ה-17, אתם בעצם בתוך אי מלאכותי, מתוחזק על ידי טכנולוגיה חדישה, בתוך מפרץ מדברי, עם טמפרטורה חיצונית של 43 מעלות. אבל גם זה לא משנה. כי אתם מרגישים שאתם בוונציה. וזה כל הסיפור.
ברוכים הבאים לעידן הפוסט-גיאוגרפי – עידן שבו המקום הפיזי כבר לא קובע את החוויה. אין יותר “מה שיש – עם זה בונים”. יש “מה שאנחנו רוצים להרגיש – ונתכנן כך שתרגיש את זה”. חווית המקום מתנתקת מהקרקע, מהאקלים, מהמפה, והופכת להיות תוצר של עיצוב מדויק של חושים, אור, ריח, קול, מגע וסיפור. במילים אחרות, מרחב הוא לא איפה אתה נמצא.
מרחב הוא מה אתה מרגיש כשאתה שם. וזה לא קורה רק בדובאי. סקי במדבר הסעודי? יש. טרויאנה – עיר־על עתידנית הממוקמת באזור הררי במדבר, המתוכננת כאתר סקי, עם שלג מלאכותי וטמפרטורות מבוקרות, שיארח את משחקי החורף האסייתיים של 2029. גשם סינטטי באיים המלאכותיים של “לב אירופה”? יש. לטובת הפרוייקט פותחה מערכת חדשנית ליצירת גשם מלאכותי – בשעות היום, בקיץ, בשווקים ובשדרות. מדובר בטכנולוגיה גרמנית שמקררת את האוויר ומייצרת מיקרו־עננים הגורמים למשקעים מקומיים. המטרה: להעניק לתושבים ולמבקרים תחושת אקלים אירופי – לא באמצעות קונספט עיצובי בלבד, אלא ממש דרך תחושת לחות על העור.
שלג מלאכותי שנושר בשווקים מדבריים? גם את זה תמצאו. אם פעם המקומות הגדירו את האנשים, היום האנשים מבקשים להגדיר את המקומות – או לפחות לשעתק אותם לפי דמיונם.
העולם החדש הזה מציב את האדריכלות באותו מקום שבו נמצא הקולנוע: לא עוד תיעוד של מציאות, אלא בנייה מדוקדקת של אשליה מרצון. המבנה לא משקף את העולם אלא ממציא אותו מחדש. האדריכלות כבר לא רק מגיבה לעולם הפיזי, אלא שואלת איך ניתן לעקוף אותו, לעקם אותו, לעצב אותו כך שיתאים לפנטזיה – לאו דווקא לצרכים.
אבל החידוש כאן לא רק טכנולוגי. הוא פילוסופי. הטענה היא למעשה שאפשר לייבא תרבות, זיכרון, אקלים ונרטיב – ולשתול אותם במרחב אחר לגמרי. לא רק לבנות בניין בסגנון צרפתי, אלא לבנות תחושת בוקר בפריז. לא רק ליצור שדרה שמזכירה את ניו יורק, אלא ליצור את הדופק של ניו יורק – באור, בקצב, בבחירת הריח שיוצא מהמאפייה בקצה הרחוב.
זהו עולם שבו האדריכלות כבר לא מגיבה למקום, אלא מעצבת תודעה. האדריכל הופך לאמן של פסיכולוגיה סביבתית – יוצר מרחבים שמביימים אותך, גורמים לך להאט, להתרגש, להיזכר, למהר או לשכוח.
ואם זה נשמע לכם כמו משהו מעולמות של תיירות יוקרה – אתם צודקים. בתיירות הזו, גם הבושם בחדר המלון הוא לא רק ריח – הוא זיכרון מבוים: שילוב מדויק בין וניל, מלח ים ועצי הדר, שנועד לעורר תחושת חופשה איטלקית רגע לפני השקיעה. זה לא "פינוק", זו הנדסה רגשית. אבל תחשבו שוב אם נדמה לכם שזה נשאר שם – כי ההיגיון הזה מחלחל במהירות גם למרחבים יומיומיים. בתי מלון, קניונים, שדות תעופה, אפילו קליניקות ובתי ספר. כולם הופכים להיות זירות של תודעה מעוצבת, חוויה מתוזמרת, תסריט רגשי מתוכנן.
אולי זו הבריחה הגדולה של זמננו: הרצון להיות “איפה שבא לי להיות”, מבלי להמתין לחופשה או לטיסה. פשוט להיכנס לחלל, ולצלול אל תוך חלום שתוכנן במיוחד בשבילי. מרחבים שהמיקום הגיאוגרפי שלהם חשוב פחות מההבטחה הרגשית שהם מעניקים.
אבל יש כאן גם שאלה לא פשוטה. אם כל מרחב יכול להיות כל דבר, מה נשאר אמיתי? האם זו העצמה תודעתית, או רק אשליה מפוארת? והאם נרצה לחיות בעולם שבו כל מקום הוא חיקוי של מקום אחר?
האדריכלות החווייתית לא עונה על השאלות האלה. היא רק שואלת את השאלות הנכונות, ואז בונה את הסצנה. המקום, כך נדמה, כבר לא צריך להופיע על מפה. הוא צריך להופיע בזיכרון, בלב, בתחושת הקסם. וזה, בסופו של דבר, אולי ההישג האדריכלי הגדול מכולם.
*הכותבת, ד"ר בלה ברדה ברקת, הנה יזמת, מומחית להשקעות נדל"ן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
