המפקח על המקרקעין הורה לתושב רחובות לפנות את החצר, וקבע כי הנתבע לא הוכיח את זכותו הייחודית
מתוקף זכותנו ההיסטורית: תושב רחובות שהשתלט על החצר המשותפת של הבניין, טען כי ישנה הסכמה היסטורית לכך. המפקח על המקרקעין ברחובות, שדן בתביעה שהגישו שכניו, לא התרשם מכך, והורה לו לפנות את השטח המשותף: "לא הוכיח כי ניתנה לו הרשאה לשימוש ייחודי בחצר".
את התביעה הגישו דיירי המתגוררים בקומה העליונה בבניין דו קומתי ברחוב ההסתדרות שבשכונת אושיות ברחובות. לטענתם התובעים, הדיירים המתגוררים בקומת הקרקע מחזיקים חזקה ייחודית בחצר, באופן שמונע מהתובעים להשתמש בה. לפי הרישום במרשם המקרקעין, החצר היא רכוש משותף, והיא שייכת לכלל בעלי הדירות בחלקים שווים. לטענת התובעים, החצר היא רכוש משותף ולכן, לכל בעלי הדירות זכות לעשות בה שימוש.
התובעים טענו כי עוד טרם רכישת הדירה הם ביקרו בבניין, והתרשמו כי החצר משמשת את כלל הדיירים, ולא הייתה מגודרת. רק לאחר שרכשו את הדירה, בשנת 2022, הבעלים הקודמים באופן חד צדדי על החצר והציב גדרות שמנעו את גישת התובעים לחצר. הנתבעים, שרכשו את הדירה בשנת 2024, המשיכו להחזיק בחצר באותו אופן, ולכן הוגשה התביעה.
הנתבעים, מצדם, טענו כי בעבר הייתה הסכמה בין הבעלים הקודם של דירת התובעים ובעלי דירת הקרקע, כי לדירת הקרקע יהיה שימוש ייחודי בחצר. הנתבע טען כי הסכמה זו תקפה גם היום, וכי מכוח זאת, כבעלי דירת הקרקע, הם זכאים לזכות שימוש ייחודית בחצר. הנתבע אף הציג צילומי גוגל וצילומים מאתר העירייה, שמהם עולה לדבריו כי עוד במשנת 2008 לפחות החצר הייתה מגודרת בצורה מלאה ושימשה באופן בלעדי את בעלי הזכויות בדירת הקרקע.
המפקח ברק ליפשיץ קיבל את התביעה, וקבע כי הנתבע לא הוכיח שבפועל בעל דירת הקרקע קיבל חזקה ייחודית בחצר, באופן שמונע שימוש מיתר הדיירים. המפקח קבע בפסק הדין כי הנתבע לא הציג הוכחות, ולא הביא עדים שחיזקו את טענתו. כמו כן, המפקח ציין כי גם מהתמונות שהציג הנתבע לא ניתן להסיק כי שהחצר הייתה מתוחמת באופן שהעניק זכות שימוש רק לדיירי קומת הקרקע.
המפקח ציין כי החצר לא הוצמדה לדירת הקרקע. בהתייחסו לטענת הנתבע כי קיבל זכות שימוש, ציין המפקח כי זכות שימוש במקרקעין היא זכות אישית, שככלל ניתנת למקבל הזכות ואינה ניתנת להעברה.
לטענת הנתבע, רשות השימוש ניתנה בעבר הרחוק, למי שהיה בזמנו בעל הזכויות בדירת הקרקע, והוא העביר אותה למי שרכש ממנו, עד שזכות זו הגיעה לנתבע ואשתו. המפקח דחה את טענת הנתבע, וציין כי גם אם אכן ניתנה בעבר לבעל הזכויות בדירת הקרקע זכות שימוש ייחודית בחצר, מדובר היה בזכות שימוש שלא ניתנת להעברה, ובכל מקרה ניתנת לביטול על ידי כל אחד מבעלי הדירות. המפקח ציין עוד הנתבע לא הציג ראיה שיש בה כדי להוכיח שניתנה רשות, כל שכן רשות שתנאיה מאפשרים את העברתה לצד שלישי.
"הענקת זכות שימוש אינה ניתנת למקרקעין אלא לבעליהם, וגם אם היא ניתנת להעברה, היא אינה הופכת להיות חלק ממערך הזכויות של המקרקעין עצמם. בהינתן האמור, תנאי לכך שלנתבע תהיה זכות שימוש ייחודית תקפה, הוא שמישהו יעניק להם זכות זו. זאת לא נעשה בענייננו", קבע המפקח, שהוסיף כי גם אם ניתנה הסכמה שכזו, הרי שמדובר בזכות שימוש שהתובעים ושאר בעלי הדירות, יכולים לשלול מהם.
"גם אם הנתבעים היו מתגברים על הכשלים הראייתיים ומצליחים לשכנע שבעבר ניתנה הרשאה לבעל הזכויות בדירת הקרקע לעשות שימוש ייחודי בחצר, לא היה בכך לסייע להם. זאת, שכן ההרשאה אינה ניתנת להעברה ובכל מקרה בעלי הדירות בבית המשותף רשאים לחזור בהם מההרשאה שניתנה כביכול", סיכם המפקח, והורה לנתבעים לפנות את החצר.
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
