עיריית רמת השרון משכה את הערעור בעליון ושכונת "שתיל רמת השרון" יוצאת לדרך

עיריית רמת השרון חזרה בה באחרונה מערעור לבית המשפט העליון נגד ההחלטה להתיר את הקמתה של שכונת "שתיל רמת השרון", הממוקמת במערב העיר. הערעור הוגש נגד פסיקת בית המשפט המחוזי, שדחה עתירה של הרשות המקומית ושל תושבים בעיר נגד החלטת הוועדה המחוזית תל אביב לאשר את התכנית, בגלל רמת הציפוף הגבוהה בשכונה. בכך הסתיים מאבק משפטי שנמשך 5 שנים. 

התכנית להקמת שכונת תיל רמת השרון, שאושרה לפני חמש שנים, ממוקמת במערב העיר על שטח של 77 דונמים, הצפוי לשנות ייעודו מקרקע חקלאית לקרקע למגורים. התכנית כוללת הקמת 285 יח"ד בבנייה של בניינים בני עד 10 קומות והיא עברה מספר גלגולים ושינויים טרם אישורה. במקור קידמה הוועדה המקומית תכנית להקמת 159 יח"ד צמודות קרקע בשטח. בהמשך הוגשו תכניות נוספות שהגדילו את הבינוי במקום ל-335 יח"ד, ובסופו של דבר הוועדה המחוזית אישרה תכנית הכוללת 285 יח"ד בבנייה רוויה. 

נגד אישור התכנית בוועדה המחוזית הוגשו שתי עתירות לבית המשפט המחוזי בתל אביב, האחת של תושבי העיר והשנייה של הרשות המקומית – העירייה והוועדה המקומית רמת השרון, כנגד ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובניה והוועדה המחוזית. בעתירות נטען כי התכנית אינה תואמת את מרקם וצביון האזור הסובב אותה. 

התושבים טענו בעתירתם כי אישור התכנית נגוע בחוסר סבירות, מכיוון שהוועדה המחוזית העמידה את ערך הציפוף כערך היחיד שלאורו יש לבחון את התכנית. זאת, ללא שהועמדו מול ערך זה ערכים נוגדים, כגון שמירה על צביון השכונה הקיימת, המרקם המאפיין את האזור, ומניעת פגיעה בתושבים הקיימים. עוד טענו התושבים כי התכנית אושרה ללא תכנון כולל, תוך סטייה מתכניות תקפות. בנוסף, טענו התושבים כי התכנית אושרה ללא סמכות, מכיוון שהיא סותרת את תכנית המתאר המחוזית – תמ"מ 5.

טענות דומות העלתה הרשות המקומית בעתירתה. לטענתה, התנהלות והחלטות הועדה המחוזית חורגות ממתחם הסבירות ואינן מידתיות. החלטות הועדה המחוזית, לדבריה, נשענו לאורך כל הדרך על שיקול אחד ויחיד והוא שיקול הציפוף. לטענתה, המשקל שניתן לשיקול הצפיפות הינו משקל "חזות הכל" אשר בכוחו לבטל למעשה את יתרת השיקולים שהיה על הוועדה המחוזית וועדת המשנה לעררים לשקול, או לא לתת להם משקל ראוי. על כן, מדובר בהחלטה שאינה סבירה.

המשיבות, הוועדה המחוזית וועדת המשנה לערעורים, השיבו כי אין הצדקה להתערבות בית משפט זה בהחלטה, שנופלת, לדבריהן, "בלב ליבו של מתחם הסבירות". לדבריהן, ההחלטות שהתקבלו בנוגע לשכונה הן ופרי הפעלת שיקול דעת מאוזן וראוי.

השופטת מיכל אגמון גונן, שדחתה את העתירות, קבעה בפסק דינה כי עקרון הציפוף הפך לנושא מרכזי בתכנון העירוני בעשורים האחרונים: "ציפוף עירוני – הרוויית הבנייה והגדלת מספר התושבים בעיר – מהווה את המסלול העיקרי לשמירה על איזון מרבי בין שטחים פתוחים לבין שטחים לפיתוח. מודל זה זונח את עיקרון הפרחת השממה, אשר אפיין את מדיניות התכנון בישראל מאז הקמתה, ומקדם את המגמה שלפיה חלק גדול מהבינוי העתידי בישראל צפוי להתבצע במסגרת שטחים בנויים".

השופטת אף מתחה ביקורת מרומזת על המתנגדים לציפוף, וכתבה כי: "מתעוררת הסכנה כי תושבי שכונות חזקות יעשו שימוש בכוחן כדי למנוע את מימוש מגמות הציפוף בשכונותיהם. היינו, אוכלוסיות חזקות, המתגוררות בשכונות ירוקות יותר וצפופות פחות, ינצלו את כוחן כדי לשמור על סביבה כזו. על ידי מניעת מימוש תכניות בנייה מסוימות או תכניות להתחדשות עירונית, ישמרו על בתים נמוכים, בתים חד משפחתיים וכך ימנעו אוכלוסיה מגוונת יותר שיכולה להרשות לעצמה דירות קטנות יותר בבית משותף".

עוד נכתב בפסק הדין בהקשר זה כי: "כאשר שוקלים מדיניות תכנון עירונית, ובפרט בעת אישורן של תכניות כגון זו שבענייננו, יש לקחת בחשבון, לצד אינטרס השמירה על המרקם הקיים, את אופי השכונה ויכולת התושבים להתערב ולהשפיע. יש לדאוג שלא ייווצר מצב בו אוכלוסיות חזקות, בעלות גישה למוקדי השפעה, יעשו שימוש בתכנון מדיר, יישארו בשכונות ירוקות, צפופות פחות, בעוד שהציפוף יתבצע בעיקר או רק בשכונות המוחלשות".

בעקבות זאת, השופטת דחתה, כאמור, את הטענה שהועלתה בעתירה נגד חוסר הסבירות שבהתמקדות בשיקולי הציפוף באישור התכנית: "אני סבורה כי לשיקול הציפוף ניתן המשקל הראוי לו. ואפרט: ברור לכל כי המגמה הארצית, המחוזית ואף המקומית הינה ציפוף. מתוך כך, ולאור מספר יחידות הדיור הנמוך שהוצע במסגרת החלופות המוקדמות, ברי כי לשיקול זה ניתן משקל כבד ואף מכריע בעבודת הוועדות, ובכך אין כל פסול".

השופטת התייחסה להיררכיה שבין הוועדה המקומית למחוזית, וכתבה בהחלטתה כי: "תפקיד התכנון ברמה המקומית הוא לתרגם את המגמות הכלליות של ציפוף בינוי והתחדשות עירונית לעיר הקיימת, על כלל מרכיביה ותושביה. הרשות המקומית היא זו שצריכה להתוות מדיניות לכלל העיר, במסגרתה ניתן יהיה לתת ביטוי למגמות הכלליות, בהתאם לאופי השכונות הקיימות ולמצב התשתיות. עם זאת, על אף שיש להתחשב בעמדת הרשות המקומית, על מוסדות התכנון האזוריים והארציים לקחת בחשבון מגמות רוחב, שפעמים רבות הרשות המקומית מטיבה וטבעה, לוקחת פחות בחשבון, והן חשובות במיוחד במדינה כמו מדינת ישראל, שהיא בעלת שטח קטן ומאופיינת בצפיפות גבוהה יחסית".

עוד נכתב בפסק הדין כי בכל הנוגע לתכנית שתיל, "הוועדה המחוזית, החליטה אמנם שלא לקבל את עמדת הוועדה המקומית לעניין מספר יחידות הדיור, אך קיבלה את עמדתה בנושא הגדלת השטחים הציבוריים בתכנית. עוד, לאחר הפקדת התכנית הגישה הוועדה המקומית התנגדות לה, שבעקבותיה הופחת מספר יחידות הדיור מ-335 ל-285. לאור האמור, אני סבורה כי טענת העותרים כי קולם לא נשמע כלל אין לה על מה שתסמוך, וכי ניתנו להם הזדמנויות מספר להבעת עמדתם לעניין התכנית".

כאמור, שתי העתירות, של התושבים ושל הרשות המקומית, נדחו במלואן. בעיריית רמת השרון לא אמרו נואש, וערערו על ההחלטה בבית המשפט העליון. בעקבות המלצת השופטים דוד מינץ, חאלד כבוב ורות רונן, החליטה העירייה למשוך את ערעורה, והערעור נדחה. בפסק הדין, מיום חמישי האחרון, נכתב כי: "המערערות (העירייה והוועדה המקומית) שמעו את דברי בית המשפט ואת המלצתו והן הודיעו כי הן חוזרות בהן מערעורן. הערעור נדחה אפוא".

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן