בעלי חנות במתחם המיועד לפינוי בינוי ערערו על החלטת בית משפט השלום לפנות אותם, ובית המשפט המחוזי קבע כי: "נכתב במפורש כי במתחם ישנם דיירים מוגנים"
החברה היזמית, "פרויקט לוגאנו יהוד בע"מ", שזכתה במכרז של המינהל לביצוע פינוי בינוי ביהוד, לא תוכל לפנות חנות במתחם, מכיוון שבני הזוג המפעילים אותה חתומים על הסכם שכירות מוגנת עם העירייה, כך פסק לאחרונה בית המשפט העליון.
העיריה היא בעלת החנות
בשנת 1993 רכשו בני הזוג זכויות דיירות מוגנת בחנות מכוח הסכמים שנערכו עם עיריית יהוד-מונוסון והמחזיק הקודם בחנות. העירייה תוארה בהסכמים אלה כבעלת החנות. העברת זכויות הדיירות המוגנת אושרה על-ידי משרד הפנים בשנת 1994. מאז רכישת הזכויות ניהלו בני הזוג את עסקם בחנות ושילמו לעירייה דמי שכירות כדיירים מוגנים.
החברה היזמית, זכתה במכרז שפרסמה רשות מקרקעי ישראל לפינוי ובינוי של המתחם שבו נמצאת החנות. בהתאם לתנאי המכרז – נחתם בשנת 2011 הסכם פיתוח בין רשות מקרקעי ישראל לבין החברה, שלפיו זו קיבלה הרשאה לפעול לפינוי הדיירים במתחם.
העיריה לא קיבלה הרשאה למתן זכויות מוגנות
בהמשך לכך, החברה הגישה לבית משפט השלום תובענה לפינוים של בני הזוג מהחנות ולתשלום דמי שימוש ראויים. המשיבה טענה בתביעה כי רשות מקרקעי ישראל היא הבעלים של המתחם, ולכן לעירייה לא הייתה הסמכות להשכיר את החנות בשכירות מוגנת.
בית משפט השלום קיבל את התביעה, באמצו את טענותיה של המבקשת באשר לזכויות במתחם. בית משפט השלום קבע כי רשות מקרקעי ישראל אמנם החכירה את המקרקעין לעירייה, אולם העירייה לא יכולה הייתה להקנות בהם זכויות דיירות מוגנת מבלי שקיבלה הרשאה לעשות כן. עוד נקבע, כי זכות החכירה של העירייה פקעה כבר בשנת 1995. בית משפט השלום הורה על פינוים של בני הזוג מהחנות, וחייב אותם בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בסכום של 100,000 שקל.
בני הזוג ערעור וזכו
בני הזוג הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וערעור זה התקבל: בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהקניית הדיירות המוגנת על-ידי העירייה חרגה מהסכם החכירה עם רשות מקרקעי ישראל או נעשתה שלא כדין. עוד נקבע, כי לא היה מקום לקבוע כי הזכות לדיירות מוגנת פקעה. בית המשפט המחוזי הצביע בהקשר זה על כך שבהסכם הפיתוח שנערך בין רשות מקרקעי ישראל לבין החברה היזמית בשנת 2011 נכתב במפורש כי במתחם ישנם דיירים מוגנים. בית המשפט המחוזי קבע כי לא היה מקום להורות על פינוים של המשיבים או לחייבם בדמי שימוש.
החברה היזמית ערערה לעליון ונדחתה על הסף
אלא שהחברה היזמית לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. החברה טענה כי הבקשה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית בדיני המקרקעין, החוזים והראיות. טענותיה העיקריות היו שפסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לחוסר ודאות בקרב יזמים הניגשים למכרזים ציבוריים של רשות מקרקעי ישראל, כמו גם מי שרוכשים קרקעות מהמדינה באופן כללי, וכי יש לו השלכות ביחס לאפשרותו של יזם להסתמך על האמור במרשם המקרקעין. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה באופן שבו הטיל את נטל ההוכחה על החברה.
השופטת דפנה ברק ארז החליטה לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לתשובתם של בני הזוג. את ההחלטה היא נימקה: "החברה מנסה לשוות לבקשה נופך עקרוני, אבל לאמיתו של דבר טענותיה הן טענות בעלות אופי ערעורי שמכוונות כולן לנסיבות הייחודיות של הסכסוך דנן. לא התרשמתי כי ישנה חשיבות ציבורית בבירור הטענות המועלות בבקשה, ולהשקפתי לא ניתן לראות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עיוות דין מבחינתה של המבקשת. לא למותר לציין כי העובדה שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיעה הערכאה הדיונית אינה מהווה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור לבסוף, ולמעלה מן הצורך, דומה שהתייחסותו של הסכם הפיתוח לקיומם של דיירים מוגנים במתחם גורעת לכאורה במידה רבה מטענת ההסתמכות של המבקשת, ומנגד עומדת גם הסתמכותם של המשיבים שהתנהלו אף הם מול רשות ציבורית – העירייה".
בנסיבות העניין החליטה השופטת שלא לחייב את החברה בהוצאות.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
