בית המשפט המחוזי בתל אביב –יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה עתירה של חברה יזמית כנגד המדיניות של הועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה בגין תקן חניה בפרויקט תמ"א 38. בית המשפט פסק כי העתירה הוגשה בטרם מוצו הליכי התכנון וחייבה את החברה בהוצאות משפט
תמונה: הרצליה // באדיבות דוברות העירייה
החברה היזמית "קרן ק.ר. נדל"ן בע"מ", הגישה בחודש ינואר השנה בקשה להיתר בניה של תכנית בניה מכוח תמ"א 38 ברחוב הנעורים בהרצליה – כאשר בפועל מדובר בתכנית להריסת מבנה ובנייתו מחדש.
את העתירה היא הגישה על מנת להימנע מנשיאה בעלויות הקמת 30 חניות נוספות, כפועל יוצא של החלטת המדיניות של הוועדה, אשר לשיטתה אינן נדרשות על פי דין. בעתירה היא ביקשה כי בית המשפט יקבע החלטת המדיניות בעניין תקן החניה שנקבעה על ידי הוועדה המקומית הינה בלתי חוקית. לטענת החברה היזמית, המדיניות שנקבעה על ידי הוועדה, סותרת את התקן הארצי התקף, הגובר על הוראות המדיניות של הועדה המקומית.
היא ציינה כי פנייתה אל בית המשפט איננה מוקדמת, על אף שטרם ניתנה החלטת הוועדה המקומית במסגרת בקשתה להיתר בניה, מאחר ומבקשת היא לתקוף החלטה שעניינה במדיניות הוועדה. בהתאם, טענה העותרת, כי מדובר בשאלה עקרונית, כללית, בעלת השלכות רחבות, וכי זכותה של העותרת, כמי שמקדמת פרויקט בניה רחב ממדים, להיערך בהתאם בטרם הגשת הבקשה להיתר בניה.
לגופו של ענין נטען, כי הדרישה המופיעה במדיניות הוועדה ולפיה לכל יחידת דיור שתבנה יש להקצות 2 מקומות חניה ולא מקום חניה אחד, כפי שנערכה החברה היזמית, פוגעת כלכלית בעותרת ועל כן נדרש הדיון לאלתר בטרם תמצה העותרת את הליכי התכנון והבניה.
הועדה המקומית טענה מנגד, כי מדובר בעתירה מוקדמת, אקדמית, שאין להידרש לה אלא עד לאחר מיצוי כל הליכי התכנון והבנייה שעומדים לפתחה של העותרת.
היא הוסיפה כי במידה והחברה היזמית מעוניינת לתקוף את מדיניותה בנושא חניות היה עליה לעשות זאת לכל המאוחר תוך 45 ימים מיום קבלת ההחלטה בנושא זה בוועדה – בפועל העתירה הוגשה רק ארבעה וחצי חודשים לאחר מכן.
הוועדה טענה כי החלטת המדיניות שלה איננה נוגדת לתמ"א 38 וכי לוועדה המקומית הסמכות לגבש מדיניות לעניין תקני חניה ופרויקטים למימוש מטרות התמא. לטענתה, סוגיית תקן החניה מוסדרת בתקנות החניה, והחלטת המדיניות של הוועדה תואמת תקן החניה המוסדר בתקנות.
היא הדגישה כי שיקול דעת הוועדה המקומית, לפי סעיף 22 לתמ"א, כולל בתוכו גם התחשבות בסוגיית מקומות החניה, אשר הינה שיקול תכנוני מובהק המנוי בסעיף 22 לתמ"א וכן אף עשויה להיכנס לגדרי התיבה בדבר "כושר נשיאה של תשתיות" המנוי בסעיף: "בכל מקרה, טרם התקיים דיון בהיתר הבניה שהגישה העותרת וטרם התקבלה החלטה כלשהי בבקשתה בכלל וככל שהעניין נוגע למספר החניות בפרט, ומכאן שכל הטיעון הינו אקדמי ותיאורטי וכי עד אשר לא תינתן החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, אין להתייחס לטענות העותרת המבקשות לתקוף את מדיניות הוועדה".
לאחר ששמעה את טענות הצדדים החליטה השופטת רחל ברקאי לדחות את העתירה על הסף. בפסק הדין נאמר בין היתר: "משמעות קבלת העתירה היא הפחתת מספר החניות בפרויקט שהעותרת מבקשת לבנות, מ – 60 חניות ל-30 חניות. ברי, כי הפחתה כה משמעותית במספר החניות בפרויקט, עשויה לפגוע בדיירי הפרויקט מאחר והמשמעות היא כי כל יחידת דיור תקבל חניה אחת במקום שתי חניות. בהינתן האמור, היה אפוא, על העותרת לצרף את כלל דיירי הפרויקט הידועים כמשיבים לעתירה, על מנת שישמע קולם".
השופטת פסקה כי העתירה הינה מוקדמת, אקדמית ותיאורטית – "העותרת מבקשת לתקוף את מסמך המדיניות של הוועדה בדבר מספר החניות ליחידת דיור.
בפועל משנמצא, כי העותרת הגישה את הבקשה להיתר בניית הפרויקט, בקשה הכוללת את מספר החניות שהיא סבורה שניתן וראוי לאשר לה, אשר כאמור איננה תואמת את החלטת המדיניות של הוועדה, הרי שהפנייה אל בית המשפט בעתירה מינהלית התוקפת את החלטת המדיניות תתאפשר רק לאחר שימוצו הליכי התכנון. במובן זה, שרק לאחר שהוועדה המקומית, וועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה ידונו בבקשה להיתר ויקבלו החלטתם, ככל שתתקבל החלטה שאינה לשביעות רצונה של העותרת, אזי פתוחה בפניה הדרך לתקוף ההחלטה, לרבות את מדיניות הוועדה. הדרך בה בחרה העותרת לתקוף החלטה שבמדיניות, בנסיבות העניין, מהווה ניסיון להקדים תרופה למכה, ולא ראיתי לנכון להיגרר אחר ניסיון שכזה".
עוד הוסיפה השופטת: "אין לפסול את האפשרות, כי על אף קיומה של מדיניות ברורה של הוועדה המקומית, לעולם כל מקרה ומקרה ידון על פי נסיבותיו, וככל שהעותרת תשכנע שיש בנסיבות המקרה שלה הצדקה לסטות מהמדיניות, יש להניח כי הוועדה המקומית תיעתר לבקשתה, ואולם כל עוד לא מוצה הליך זה, אין מקום לאפשר דיון בנושא תיאורטי בשלב הזה של הדברים. רק לאחר שתתקבל החלטת הוועדה המקומית בבקשת העותרת להיתר בניה, תהיה רשאית העותרת לקדם דיון שבמסגרתו תתקוף את החלטת המדיניות של הועדה המקומית, הן במישור החוקתי שלה והן במישור סבירותה".
סוף דבר החברה היזמית חויבה בתשלום הוצאות משפט של הועדה המקומית בסכום של 15,000 שקלים.
לקבלת עדכונים וחדשות בוואטספ >>> לחצו כאן
בואו להגיב ולהשמיע את דעתכם. הצטרפו עכשיו לקבוצת הפייסבוק הפורום הישראלי להתחדשות עירונית >>> להצטרפות
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
