עמית דובקין // צילום: מגדילים

איך קשור הקולוסיאום ברומא להתחדשות עירונית בישראל?

אוי לבושה ול"אותם ברברים" שמלכלכים את ערי העולם וארצנו – אחד הראשונים לזהות את הבעיה הזו היה ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה-הכהן, שקמפיין הבחירות שלו הדגיש את העובדה שאין כל ערך לכך שעיר הגנים הינה "אלופת ישראל בהתחדשות עירונית", אם היא ממשיכה להיות מלוכלכת כדבעי

מגדילים 30.04.2019

מאת: עמית דובקין

באביב 1969, לפני 50 שנה בדיוק, רעשה הארץ. בשער ה"טיים מגזין" הופיעו צילומים של קנוסוס, האתר המינואי הפרהיסטורי מתקופת הברונזה, שבאי כרתים שביוון ועליו חרוטים שרבוטים של מטיילים ישראלים שהותירו בשפת הקודש את שמם למזכרת נצח. שבועות מעטים אחר כך, באופן מקרי לחלוטין, הגעתי לטיול בקנוסוס יחד עם הורי ואחי הקטן. מנהל האתר, כשמע שאנחנו ישראלים, שאל אותנו, ספק בהומור, ספק ברצינות, אם אנחנו זקוקים לשומרי ראש במידה ולא נתאפק ונרצה אף אנחנו לחרוט בעברית את שמנו על שכיות החמדה של העיר המינואית.

בושה גדולה אחזה אז את מדינת ישראל, עודנה באופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. הוצאה הנחיה של ידי שר החינוך והתרבות, זלמן ארן, לשוחח על האירוע במסגרת שעורי חברה ומשמעותו הלאומית, החברתית ומוסרית. היו גם שהשוו את משרבטי קנוסוס ל"אותם ברברים" שקוטפים פרחי בר מוגנים דוגמת נרקיסים וכלניות או, רחמנא ליצלן, יורקים ומלכלכים באשפה את חוצות ערינו. גם מדריכים שהוציאו קבוצות מאורגנות לחו"ל, תופעה חדשה באותן שנים, קיבלו הנחיות מדוקדקות לגבי התנהגות נאותה, לא ללכלך, לא לצעוק, לא לדחוף, שמא חרפתנו תצא לאור בחוצות הגויים.

ואילו היום, 50 שנה אחרי, כשלא אחרת ממנהלת קבוצת מחול ידועה חורטת בגאון את שם להקתה על פני קירות הקולוסיאום ברומא, ונעצרת, בצדק רב,  על ידי משטרת איטליה, אין קול ואין עונה. אפילו יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, צייץ בטויטר שבעצם זה ממש לא נורא וככלות הכל מה זה שרבוט בגיר לעומת העובדה טיטוס הרשע, קיסר רומא, השתמש ברכוש שבזז מבית המקדש  לבניית הקולוסיאום ברומא ובתוך הטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר למצוא, לא במפתיע, אפילו טענות, (ממש צפויות…), שהאיטלקים ה"אנטישמיים" תפסו לא במקרה קורבנות יהודים ושמדובר במעשה יומיומי של המוני תיירים מכל העולם לכתוב על קירות הקולוסיאום.

באופן פרדוקסאלי, הזוי כמעט, הופיעו באותו היום בדיוק, שביעי של פסח, תמונות ממש לא מלבבות המתארות בפרוטרוט את הררי האשפה שהותירו אחריהם מטיילים ישראלים באתרי טבע וגנים לאומיים, כולל חופי האגם היחידי שיש לנו, לפני שחזרו שמחים וטובי לב מחופשת החג. כאן, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהשרבוט על קירות הקולוסיאום, היה קונצנזוס מלא בתוך הטוקבקים והתגובות הציבוריות בכלל, שמדובר בוונדליזם ומעשה שלא יעשה. הטיעון של "אנטישמיות", מן הסתם, לא יכול היה להיות רלוונטי במקרה זה. הזקיפות הלאומית שנעמדה קוממיות מאחורי מנהלת להקת המחול, כמו לא היתה בכלל. עד כאן משל הקולוסיאום. ומהו הנמשל?

הנמשל הינו חזות ערי ישראל, ובמיוחד בעידן בו כולנו מדברים על התחדשות עירונית. אחד הראשונים לזהות את הבעיה הזו היה ראש עירית רמת גן, כרמל שאמה-הכהן, שקמפיין הבחירות שלו הדגיש, בצדק רב, את העובדה שאין כל ערך לכך שעיר הגנים הינה "אלופת ישראל בהתחדשות עירונית", אם היא ממשיכה להיות מלוכלכת כדבעי. ואכן מחצית השנה שחלפה מאז היבחרו, שם שאמה-הכהן דגש מיוחד על ניקיון העיר והאסתטיקה בכלל במרחב הציבורי. ידועה גם הדוגמא ההיסטורית של אבא חושי, ראש עירית חיפה בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, שהיה מתעורר לפנות בוקר ואורב מאחורי העצים לפועלי הניקיון ובודק אם הם ביצעו את מלאכתם נאמנה.

אין זה מקרה, למשל, שחידוש פני כיכר דיזנגוף, הביא עימו גם לשינוי דרמטי בכל סביבת הכיכר, שהפכה ממתחם קבביות, ששליקים, פלאפלים וחומוסיות, דקדנטי ומלוכלך כדבעי, לסביבה  אורבנית אסתטית, נקייה ומוקפדת, עם תאורה כהלכתה, מדרכות רחבות ושבילי אופניים, המשלב היסטוריה אדריכלית, בתי מגורים, עם חנויות אופנה, בתי קפה וברים, שאינם נופלים ממרכז הערים המובילות באירופה. כנ"ל שדרוג רחוב אבן גבירול והפיכתו לציר מסחרי מרכזי מודרני.

על כן, בבואנו לדבר על התחדשות עירונית, על תמ"א ועל פינוי בינוי ועל תשתיות משלימות, ובבואנו לשרטט את פני שוק הדיור העתידי, אסור שנשכח גם את "מה משעבר לבניינים", את חזות החצרות, המדרכות, הרחובות, השצ"פים, גני המשחקים, מוסדות הציבור והפארקים הציבוריים. יש לכך משמעות רבה לא רק מבחינת הניקיון עצמו, אלא גם ערכים כלכליים, אסתטיים, ותרבותיים מובהקים לדורות הבאים, ובכלל.

*כותב המאמר הינו עמית דובקין, אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד יחסי ציבור

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות