הכפישה יזם פרויקט תמ"א 38: "משתין בקשת" // Depositphotos

בעלת דירה הכפישה יזם פרויקט תמ"א 38: "משתין בקשת"

בעלת הדירה כינתה את היזם "עבריין בנייה מדופלם" אשר "משתין בקשת" על שכניו ובית המשפט קנס אותה בעשרות אלפי שקלים, וקבע: "האינטרס הציבורי מחייב הקפדה על אופן ההתבטאות"

רונן דמארי 30.01.2018

בעלת דירה בתל אביב תפצה יזם המבצע פרויקט תמ"א 38 בבניין מגוריה בסכום של 50,000 שקלים, לאחר שבית המשפט קבע כי הכפישה אותו. התביעה הוגשה על ידי יזם נדל"ן שביצע פרויקט תמ"א 38 בבניין ברחוב ריינס בעיר כנגד אחת מבעלות הדירה בבניין. בין הצדדים נתגלע סכסוך על רקע פעולות שיפוץ ובניה ובעיקר ביחס לתכנית הוספת מעלית לבניין הכרוכה בשינויים במבנה ובקומת מגוריה של הנתבעת.

על רקע אותו סכסוך, נוהלה שורה של הליכים משפטיים בערכאות שונות – בוועדות לתכנון ובניה, אצל המפקח על רישום מקרקעין בבית משפט השלום ובבית משפט המחוזי. לכך נוספו תלונות שונות אצל הרשויות וסכסוכים מתמידים. בשלב מסוים, לאחר דיונים, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ועיקרו הוא כי בעלת הדירה תסכים להוספת המעלית ותסיר את ההתנגדות שהגישה לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה במחוז תל-אביב, וכי מנגד יסכים היזם להצמדת חצר המצויה בקומת הקרקע של הבניין לדירתה של הנתבעת. אלא שהסכם הפשרה לא הביא לסיום המחלוקות וההתכתשות בין הצדדים וגם לאחריו עלו טענות שונות כנגד אופן קיומו או למעשה הפרתו- מצב שהוביל לאירועים ביסוד התביעה.

בעלת הדירה במכתב: "לכבוד הבריון השכונתי"
במרכז התביעה עומדים שני מכתבים אותם כתבה בעלת הדירה: את האחד שלחה לילדיה ולאשת שותפו לעסקים של היזם והשני נשלח לבעלת דירה אחרת בבניין. המכתב הראשון נפתח במילים "לכבוד הבריון השכונתי". במכתב  פונה הנתבעת אל התובע, כאשר היא מכנה אותו "בריון", מאשימה אותו בלקיחת החוק לידיים, בשליחת מתחזים מטעמו אשר התחזו לשליחי העירייה ולשוטרים. היא כינתה אותו "עבריין בנייה מדופלם" אשר "משתין בקשת" על שכניו, על העירייה ועל החוק. הנתבעת ייחסה לתובע זכייה בערר במרמה וקבלת היתר בניה בלתי חוקי, האשימה את התובע בהיזק, כניסה ללא רשות וגניבה של רכוש מחצר ביתה. הנתבעת האשימה את התובע כי רימה את המפקחת על המקרקעין וכן באיומים על חייה. כך לפי המכתב אמר התובע לנתבעת במהלך פגישה כי "מישהו פה צריך כדור בראש". הנתבעת כותבת כי בעקבות אותה אמירה חששה לחייה, רכשה ביטוח חיים וכתבה צוואה. הנתבעת ייחסה לתובע מזימה לגנוב את יחידת הדיור שלה בבניין, האשימה אותו בגניבת מונה מים השייך לה ובהפעלת חניון פרטי ובלתי חוקי בחצר הבניין.

"אני חוששת לשלומי- ומקווה שלא תפגע בי"
הנתבעת ממשיכה במכתבה ומייחסת לתובע מעשי בריונות ונוכלות והיא מסיימת אותו בכיתוב הבא: "אני חוששת לשלומי – ומקווה שלא תפגע בי". משני ילדיה היא מבקשת: "במקרה ואפגע, אבקש להעביר את מכתבי לעו"ד ולמשטרה". במכתב השני מתייחסת הנתבעת להתנהלות שערורייתית של התובע כלשונה. היא טוענת כי התובע בנה 5 דירות לא חוקיות, וכן זכה במרמה בהיתר בניה לא חוקי, טוענת כי התובע הוא מפוקפק וסודי, וכן כי נטל את החוק לידיו והתקין מוני מים לא חוקיים בדירותיו. הנתבעת מייחסת לתובע הגשת בקשות שקריות להוספת מעלית תוך שינוי מספרי הדירות בבניין "בזדון", שבירת מנעול והשתלטות על תיבת דואר, תוך שהיא מציינת כי בגין התנהלות זו הוגשה תלונה למשטרה. עוד היא מציינת באותו מכתב כי יש חשש שהתובע יבצע "תרגיל עוקץ" בדירתה.

בעלת הדירה לא הכחישה את כתיבת המכתבים אולם טענה כי אין מדובר בלשון הרע ולכל היותר מדובר בהבעת דעה מותרת אשר נעשתה בתום לב.

בית המשפט קבע: "ביטויים פוגעניים שמטרתם לעלוב בתובע"
שופט בית משפט השלום בתל אביב אביים ברקאי, החליט לקבל את תביעתו של היזם. בפסק הדין הוא קבע בין היתר: "כאשר בוחנים את שני המכתבים, אי אפשר להתעלם מהלשון הבוטה בה נוקטת הנתבעת כלפי התובע ומהשתלחויותיה כלפיו. בכל אחד מן המכתבים ישנם ביטויים פוגעניים אשר אין מטרתם אלא לעלוב בתובע. אין מדובר במכתבים ענייניים המגוללים תלונות ענייניות כלפי התובע. תלונות ענייניות יכולות היו להיבחן דרך משקפי ההגינות המוקנות בחוק איסור לשון הרע. לא זה המצב. בענייננו, ניכר על פניו כי מטרת הפרסומים אינה להגן על אינטרס לגיטימי כזה או אחר של הנתבעת, כי אם דווקא לפגוע ולעלוב בתובע ובמידה מסוימת אף להפעיל עליו לחץ במסגרת אותו סכסוך ארוך ומתמשך שהתנהל בין הצדדים. לא זו בלבד ששלל הביטויים הפוגעניים הללו כלל לא הוכחו כנכונים ואין לקבלם כ"אמת", אלא שמתחילה אין הצדק ערכי ועקרוני להכיר בדרך התבטאות פוגענית שכזו כדרך החוסה תחת הגנות החוק.

"היוצא מן האמור הוא כי לא מתקיים בפרסומים המיוחסים לנתבעת אותו היבט שעניינו "עניין ציבורי", שכן האינטרס הציבורי מחייב הקפדה על אופן ההתבטאות גם במקרים שבהם מדובר בפרסום אמת ואין אני קובע כי בענייננו היה אמת בפרסום. בהיעדר עניין ציבורי, אין תחולה להגנת "אמת הפרסום" בפרסומים המיוחסים לנתבעת, באשר יסוד זה הוא תנאי בלעדיו אין. משכך אני דוחה את טענת הנתבעת להגנת "אמת הפרסום" ".

סוף דבר – השופט קבע כי בעלת הדירה תפצה את היזם בסכום של 30,000 שקלים בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 שקלים.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות