דחיית התיקון לחוק הוותמ"ל: "לא מספיק לצעוק שלוקחים לכם סמכויות"

השבוע שוב עלתה הוותמ"ל לכותרות, והפעם – בגלל מהלך שנבלם. ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה את התיקון לחוק הוותמ"ל, תיקון שהיה צפוי להפוך את הוועדה הזמנית לגוף קבוע, עם סמכויות נרחבות במיוחד בתכנון ובנייה. הלחץ שהפעילו ראשי רשויות, גופים סביבתיים ואף משרדי ממשלה הצליח לעת עתה. אבל מאחורי ההישג של השלטון המקומי, מסתתרת בעיה עמוקה יותר – כזו שלא תיעלם בדחייה אחת.

הוותמ"ל (הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור) הוקמה כדי לעקוף את הסחבת של ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות, ולאפשר תכנון מהיר במקומות שבהם המדינה ראתה דחיפות בהגדלת היצע הדיור. במובן הזה, עצם קיומה של הוותמ"ל הוא תעודת עניות לועדות המקומיות והמחוזיות: אם הכול היה עובד כמו שצריך בוועדות התכנון הללו, לא היה צורך לקבוע מנגנון עוקף, מנגד הוא מעיד על שיטה של המדינה, לא לטפל בבעיות ובבירוקרטיה, אלא לדלג לפתרון הקל של יצירת גוף חליפי.

הבעיה היא שהתיקון שהוצע לחוק ניסה לקבע את הפתרון הזמני הזה כמצב קבוע: להרחיב סמכויות, לאפשר פינוי-בינוי נרחב יותר, ולדלג על ראשי רשויות במנגנון ההתייעצות. זה לא תיקון – זו כניעה. זה כמו להחליט שכל בתי המשפט המחוזיים והשלום לא מתפקדים, ולכן חלף ייעול המערכות, רוב התיקים יעברו לדיון והכרעה לבית המשפט העליון שיורחב. ככה לא בונים אמון, לא בין משרדי ממשלה לרשויות, ולא בין התושבים למערכת.

יש סיבה ליצירת הדירוג בתכנון, מקומי מחוזי וארצי, את הפירמידה בונים מלמטה ולא מהקודקוד, בנייה ישר מלמעלה אינה מחוברת לשורשים ולכן נוצרים פערים, הרעיון של תכנון מקומי ומחוזי הינו רב שנים ומבוסס על מערכת של הליכים ואיזונים בהם יש יתרון לרשות המקומית שיודעת צרכיה, אולם יש גם גורמים מאזנים שאינם מונעים משיקולים פוליטיים ואחרים.

כמו שבתי המשפט אמורים לדון ולפתור בעיות והעליון אמור להיות רק יצירת כללים ותקדימים, או גוף מכריע בסוגיות שונות, כך לא ייתכן שאם לא מאושרות תכניות ולא מוצאים היתרים, ישר יוצרים ועדה עוקפת ולא מנסים לפתור את הבעיה משורש, אף אחד מעימנו לא היה פועל כך בעסק הפרטי שלו ואין סיבה שבמדינה זה יתנהל אחרת.

יש אכן מקרים שנדרשים לוועדות חדשות, כמו הות"ל, הועדה לתשתיות לאומיות, שיש בה צורך בראיה ארצית, ברור שהדרך לאישור תכניות רק"ל ומטרו שחולפות ודורשות תיאום בין מספר רשויות, חייבת גוף שרואה מלמעלה, אבל הדבר שונה בתכניות שממקומות ברשות אחד בלבד, מדוע במקרה כזה יש צורך בראיה ארצית?

אחת הסיבות להעברה כלפי מעלה מעבר לבירוקרטיה, הינה נושא הארנונה שבשלה רשויות אינן חפצות לאשר יחידות למגורים אלא לתעסוקה, ולכן שיקולי הועדות המקומיות באישור תכניות חורגים משאלת הצורך התכנוני ונכנסים לצורך הכלכלי, אבל גם סוגיה זו דורשת פיתרון, שאינו בהכרח הוצאת השליטה התכנונית מידי הגופים שאמורים לנהלה.

ועם זאת, הביקורת החריפה של ראשי הערים גם היא לא פטורה מבדיקה. ההתנגדות היא עזה – ובצדק – אבל לא מספיק לצעוק ש"לוקחים לכם סמכויות" צריך לשאול למה לקחו אותן מלכתחילה. כשמעל 1.2 מיליון יחידות דיור כבר מאושרות אך אינן ממומשות, וכשוועדות מקומיות מתעכבות או נבלמות על ידי בירוקרטיה פוליטית או טכנית – לא מפתיע שהמדינה מחפשת לעקוף את הפקק.

במקום לצעוק, דרוש שיח אחר: כיצד מתקנים את המערכת המקומית והמחוזית כך שתהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה? כיצד משפרים את תפקוד ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות , כך שלא יהיה צורך לגשת לוועדת על כדי לקדם תהליכים?

לתכנן עיר זה לא משחק סמכויות. עירייה היא זו שמכירה הכי טוב את הצרכים של תושביה, את המרקם העירוני, את יכולת התשתיות. אבל אם היא לא מתפקדת, אם אין מדיניות תכנון ברורה, אם אין עבודה סדורה על תוכניות כוללניות – המדינה תתערב. זה אולי לא ראוי, אבל במצב הקיים זה גם לא מפתיע.

הפתרון אינו להפוך את הוותמ"ל לוועדה קבועה. זה פתרון שמקבע כשל, לא פותר אותו. אבל הפתרון גם לא טמון רק בהתנגדות. האחריות של השלטון המקומי היא כפולה: להילחם על סמכויותיו, אבל גם להוכיח שהוא ראוי להן. אחרת, מישהו אחר ימשיך להרים את היד במקומו – גם בתכנון העיר, יש לייחד לוותמ"ל את מה שבאמת חייב להיות בגוף כזה, במקביל לריפוי המערכת.

*הכותב, עו"ד צבי שוב, הינו מומחה לתכנון ובניה

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן