העליון הפך את החלטת המחוזי, וקבע כי לא הוכח שאהרוני פעל בחוסר תום לב. השופטת רות רונן, שנותרה בדעת מיעוט, סברה כי הוא תמרן בין שתי ההצעות: "התנהלות תכסיסנית"
בית המשפט העליון ביטל פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהורה לאיש העסקים משה אהרוני לפצות את עיריית בת ים, לאחר שחזר בו מחתימה על הסכם לרכישת קרקע בעיר.
בית המשפט המחוזי הורה לאהרוני לפצות את העירייה ב-4.5 מיליון שקל, לאחר שהגיש שתי הצעות לרכישת מגרש בעיר דרך שתי חברות שבבעלותו, ונמנע מלממש את ההצעה שזכתה.
השופט חאלד כבוב, שייצג את עמדת הרוב, קיבל את הערעור שהגיש אהרוני, וקבע כי לא הוכח שהוא פעל בחוסר תום לב. מנגד, בדעת מיעוט ביקשה השופטת רות רונן, לדחות את הערעור, מאחר שלטענתה מדובר ב"התנהלות תכססנית", שאפשרה לאהרוני לתמרן בין ההצעות השונות שהגיש, ולשלם סכום נמוך יותר משהציע.
הפרשה החלה בשנת 2010, כאשר עיריית בת ים פרסמה מכרז למכירת קרקע עירונית בדרום העיר. אהרוני הגיש למכרז שתי הצעות: האחת, בשם חברת מול הים שבבעלותו, והשנייה באמצעות חברת נווה, שאהרוני מחזיק (בשרשור) מחצית ממניותיה. שתי ההצעות הוגשו על ידיו באותו יום. יחד עם ההצעות, הפקיד כל אחד מהמציעים ערבות בנקאית בסכום של 500,000 שקל.
מהפסיקה עולה כי, כאשר נפתחו המעטפות הסתבר כי ההצעות הגבוהות ביותר שהוגשו למכרז היו הצעתה של חברת אל מול הים, בסכום של כ-71 מיליון שקל; והצעתה של חברת נווה, בסכום של כ-66 מיליון שקל. עוד עולה כי, בפועל חברת אל מול הים לא חתמה על הסכם המכר בתקופה האמורה, ואף לא העבירה לעירייה את הכספים שהיה עליה להעביר לה. משום כך, הודיעה העירייה לחברת אל מול הים שזכייתה במכרז בטלה. בעקבות כך, הודיעה העירייה על זכייה במכרז למציעה הבאה אחריה – היא חברת נווה; ואילו הערבות הבנקאית של חברת אל מול הים – חולטה.
בשנת 2015, הגישה העירייה את התביעה כנגד אהרוני וחברת אל מול הים. לטענת העירייה, המכרז יצר הסכם מחייב בינה לבין חברת אל מול הים, אשר הופר על ידי אהרוני. משום כך – כך נטען – העירייה זכאית לא רק לחילוט הערבות הבנקאית, אלא גם לפיצויי קיום אשר יעמידו אותה במצב בו הייתה אלמלא הופר ההסכם עמה. בפרט נטען כי העירייה זכאית לפיצוי בסכום של כ-4.5 מיליון ששקל, המהווים את ההפרש בין הצעת חברת אל מול הים לבין הצעת חברת נווה, בניכוי הערבות הבנקאית שחולטה. העירייה טענה עוד כי הפרת הסכם המכר נעשתה על ידי המערערים בחוסר תום לב תוך עשיית עושר שלא במשפט, היות ואהרוני מחזיק בשרשור בחברת נווה; ובהתאם, היה לו אינטרס ממשי להפר את הסכם המכר עם העירייה.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי קבע כי אהרוני והחברה שבבעלותו פעלו בחוסר תום לב רבתי בשלב הטרום חוזי. הוא הבהיר כי התנהגותם מנעה את כריתת הסכם המכר, באופן השקול לניהול משא ומתן מבלי כוונת התקשרות המהווה הפרה של חוק החוזים. בית המשפט חייב את אהרוני ואת החברה שבבעלותו בסכום של כ-4.5 מיליון ששקל – המשקף את ההפרש בין הצעת חברת נווה לבין הצעתה של אל מול הים (שעמד על 5 מיליון שקל), בניכוי הערבות הבנקאית שחולטה (בסך חצי מיליון שקל).
על פסק הדין הזה הגיש אהרוני ערעור. לטענתו, הקביעה לפיה חברת אל מול הים נהגה בחוסר תום לב ופעלה ללא כוונה להתקשר מלכתחילה בהסכם המכר, היא קביעה המנוגדת לראיות בתיק. לגישתו, המסקנה העולה מחומר הראיות היא כי לחברה הייתה כוונה להתקשר בהסכם המכר, והיא ביצעה לשם כך פעולות בפועל ואף המציאה לעירייה מסמכים ותיעוד שהתבקש על ידה כחלק מהליך מימוש הזכייה. כל אלה מעידים על כוונתה הכנה של חברת אל מול הים להתקשר בהסכם המכר.
עוד נטען בערעור כי לעירייה כלל לא נגרם נזק, הואיל והצעותיהן של שתי החברות עלו באופן משמעותי על המחיר המינימלי שנקבע במכרז. מנגד, לאהרוני לא צמחה תועלת כלכלית מהאירועים המתוארים. זאת מאחר שלו הייתה חברת אל מול הים רוכשת את המקרקעין, אהרוני היה זוכה ב-100% מהרווחים; ואילו מאחר שחברת נווה זכתה במכרז – אהרוני נהנה מ-50% מהרווחים בלבד.
העירייה מנגד טענה כי התנהלות המערערים (אהרוני ואל מול הים) נגועה בחוסר תום לב. זאת כאשר חברת נווה הוקמה כחברה ייעודית לטובת הגשת המכרז; הוא בין הטענות שעלו: אהרוני הוא הבעלים הן של חברת אל מול הים והן של מחצית הזכויות בחברת נווה; אהרוני הודה כי הסתיר מיתר מנהלי חברת נווה את העובדה שהגיש הצעה נוספת מטעם חברת אל מול הים; אהרוני הוא זה שהגיש בפועל את שתי ההצעות; והוא אף היה זה שנכח במועד פתיחת ההצעות.
רונן: פעולה תכססנית
השופטים בעליון, כאמור, לא הגיעו להחלטה פה אחד, אלא קיבלו את הערעור ברוב של שני שופטים (כבוב ויעל וילנר) כנגד דעת המיעוט של רות רונן. השופטת רונן, שהמליצה לדחות את הערעור, כתבה כי היא סבורה כי: "הוכח שהמערערים פעלו באופן תכססני, כדי להשיג את המטרה שהובהרה – רכישת המקרקעין במחיר נמוך יותר מהמחיר המקסימלי שהם היו מוכנים לשלם עבורו, לאחר שהסתבר להם כי הם יוכלו לרכוש אותו גם במחיר נמוך יותר (המחיר של ההצעה השנייה)".
השופטת כתבה כי התנהלות תכססנית כזו נועדה לשנות את כללי המשחק במכרז ולאפשר למציע לתמרן בין שתי הצעות שונות שהוצעו על ידיו כדי לשלם סכום נמוך יותר מזה שהיה מוכן לשלם מלכתחילה. "הפעולה התכססנית מותנית בכך שאם ההצעה הגבוהה מדי תזכה ולא יתאפשר למציע לסגת ממנה ולזכות עם ההצעה השנייה, הוא יהיה מעוניין לרכוש את הנכס תמורת הסכום שננקב בהצעה זו. כלומר, מתן אפשרות לפעול בדרך התכססנית, מאפשר למציעים להציע סכום נמוך יותר מזה שהיו מציעים לוּ דרך הפעולה האמורה לא הייתה מתאפשרת. תוצאה כזו פוגעת בעורך המכרז שלא יקבל את הסכום הגבוה יותר תמורת הנכס; פוגעת בשוויון בין המשתתפים במכרז; מונעת את הגשמת תכלית המכרז שהיא קבלת הסכום המרבי עבור הנכס המוצע במכרז; ולמותר לציין כי היא אינה רצויה".
השופטת כתבה עוד כי: "הטעם לכך הוא מחדלם הבלתי מוסבר של המערערים מלממש או לנסות לממש את הזכייה שלהם במכרז לאחר שנודע להם כי זכו. משהם זכו ולא פעלו כדי לממש את האפשרות הזו, המסקנה הלכאורית המתבקשת היא כי הם העדיפו שלא ה'הצעה הגבוהה מדי' היא שתזכה במכרז, אלא ההצעה השנייה. כזכור, אף הצעה זו הוצעה על ידי אותו מציע, קרי אהרוני עצמו, והיא איפשרה את רכישת המקרקעין בסכום נמוך יותר בכ-5 מיליון שקל".
השופטת סיכמה את דבריה במילים: "הוכח כי המערערים פעלו באופן תכססני כאשר הגישו שתי הצעות שונות למכרז, כשבכל אחת הוצע מחיר שונה עבור המקרקעין. העירייה לא ידעה כי מדובר בשתי הצעות של אותו מציע. לאחר שההצעה הגבוהה יותר התקבלה והסתבר כי אין הצעה בטווח בין שתי ההצעות שאהרוני היה אחראי להן, חברת אל מול הים לא מימשה את זכייתה, והצעתה הנמוכה יותר של חברת נווה היא שזכתה במכרז. באופן זה ניצל אהרוני שלא כדין מידע שלא היה אמור להיות ברשותו כדי לקבל החלטה בדבר ההצעה שהוא יעמוד מאחוריה, כדי להשיא את רווחיו על חשבון העירייה".
כבוב: לא הוכח חוסר תום לב
מנגד, השופט כבוב קיבל הערעור, וכתב בהחלטתו: כי "אין חולק כי לאחר פתיחת המעטפות, כאשר כבר התברר כי הצעתה של נווה הייתה ההצעה השנייה בגובהה, המערער המשיך וסיפק למשיבה את המסמכים שהתבקשו על-ידה לשם מימוש הזכייה במכרז. אילו תכנן המערער מלכתחילה ליסוג מהצעת המערערת – מדוע הוא העביר את המסמכים שהתבקשו על-ידי המשיבה, בתוך שלושה ימים לאחר פרסום החלטת ועדת המכרזים, ולא נמנע מכך באופן שהיה שולל מעיקרא את ההכרזה על הצעת המערערת כזוכה? אם המערער תכנן מראש למשוך את הצעת המערערת במידה שהצעת נווה הייתה מוכרזת כזוכה תחתיה, מה היה יכול להיות יותר פשוט עבורו מאשר להימנע מהעברת מסמכי ההתאגדות של המערערת, כך שהזכייה הייתה עוברת באופן אוטומטי לידיה של נווה, בהתאם להחלטת ועדת המכרזים האמורה?".
עוד כתב השופט כי החזקותיו של אהרוני באל מול הים ובנווה לא היו זהות: בראשונה הוא החזיק באופן מלא, ואילו בשנייה הוא החזיק, בשרשור, ב-50% בלבד. "עובדה זו כשלעצמה מעוררת סימני שאלה בדבר התיזה שלפיה הצעתה של המערערת (אל מול הים) נועדה רק על מנת לאפשר למערער (אהרוני) לתמרן בין הצעה זו לבין הצעתה של נווה. שכן, ניתן להניח כי המערער לא היה אדיש לשאלה אם הוא יזכה במכרז באמצעות המערערת, שבה הוא שלט לבדו; או באמצעות נווה, שבה הוא החזיק בשותפות עם אחרים, ועל כן, הרווח מזכייה במכרז באמצעות נווה היה מתחלק בינו לבין שותפיו".
השופט קבע כי לא הוכח כי אהרוני ניהל משא ומתן בחוסר תום לב, דבר שהביא לכך שנשמט היסוד להטלת חיובים, הנובעים מהתחייבויותיה של אל מול הים. עוד קבע כבוב כי עצם העובדה שהעירייה מימשה את הערבות הבנקאית, מהלך שהוא עצמו סוג של פיצויים, היא אינה יכולה לתבוע פיצויים: "לגביית פיצויים מוסכמים שנקבעו בחוזה יש יתרונות וחסרונות. היתרון המרכזי הוא שלא נדרש להוכיח קיומו של נזק, ואילו החיסרון הוא, שככלל, בגביית הפיצויים המוסכמים יש משום ויתור על היכולת להוכיח שהנזק שנגרם כתוצאה מהפרת החוזה היה גבוה יותר".
השופטת וילנר הצטרפה לעמדתו של כבוב, והוסיפה בהערה קצרה כי הדיון מעלה מספר סוגיות, "ובכלל זה, השאלה בנוגע לאפשרות להתיר למציע במכרז לתמרן בין מספר הצעות שהגיש על-מנת למקסם את רווחיו (מעין "הפרה יעילה"), וכן השאלה בדבר זכאות עורך מכרז לקבל פיצויי קיום ממציע שחזר בו מהצעתו".
גורמים בעיריית בת ים מסרו כי בכוונתם לערער על פסק הדין.
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
