הדיירים רוצים לחתום על הסכמי ביצוע אבל העיריות מערימות קשיים

מלחמת חרבות ברזל מוכיחה שקידום התחדשות עירונית בישראל היא משימה לאומית, זו כבר לא קלישאה. הוספת ממ"דים (מרחב מוגן דירתי) לדירות בארץ הפכה לצורך קיומי שמציל חיים, לא פחות. ראינו בשבת השחורה ב-7 באוקטובר את הנחיצות של מרחבים מוגנים דירתיים, ואולי אם היו יותר כאלה ביישובי עוטף עזה והדרום, מימדי הזוועות היו מצטמצמים, ואולי גם היקף פינוי היישובים מהדרום והצפון שעולים למדינה מיליארדי שקלים, היה נמוך יותר. גם בימים אלה אנחנו רואים את החשיבות של הממ"ד על רקע מתקפת הטילים של חמאס וחיזבאללה על יישובי הארץ. 

לפי נתוני התאחדות הקבלנים בוני הארץ, נכון להיום כ-62% מהדירות בישראל אינן ממוגנות. בעלי הדירות מרגישים את ההשפעה של היעדר ממ"ד, בחודש וחצי של מלחמה, ובאינספור סבבים קודמים, הם חוו על בשרם את הצורך לקום בלילות ולרדת למקלט בבניין או במרחב הציבורי. הם מבינים גם את הערך של הממ"ד מבחינת תחושת הביטחון האישי בימים טרופים אלה. אנחנו מזהים בשבועות האחרונים בעלי דירות בפרויקטי התחדשות עירונית שאנו מקדמים במטרופולין תל אביב, שדוחפים יותר לכיוון חתימת הסכם לביצוע הפרויקט בבניין שלהם, ולהערכתי המגמה תתגבר בחודשים הבאים.

גם המדינה מבינה היטב את הצורך במיגון הבתים מפני מתקפות טילים ולא רק מרעידות אדמה. מאות מיליוני השקלים שהיא תצטרך לשלם על בנייה מחדש של בתים שייהרסו, פיצויים לאזרחים שייפגעו חלילה, ומשאבים רבים אחרים שיתלוו לכל אלה, אמור לתפיסתי להביא אותה לפעול בנחרצות לאישור התחדשות עירונית בהיקפי ענק בשנים הבאות. במציאות הישראלית ממ"ד זה לא מוצר מותרות, זה מוצר הכרחי וצורך קיומי. דירה בלי ממ"ד זה כמו לנסוע ברכב ללא חגורת בטיחות.

אבל בין ההבנה לבין המעשים הדרך רחוקה מאוד. לצערנו, גם בתקופת המלחמה במקום שמוסדות התכנון של המדינה יירתמו למשימה, הם רק מערימים עוד ועוד קשיים על קידום הפרויקטים. אנו פועלים בעיקר במחוזות תל אביב והמרכז, שבחלק גדול מהרשויות המקומיות שם כבר אושרו תוכניות עירוניות להתחדשות עירונית. נשאר רק להירתם למשימה ולאשר פרויקטי התחדשות מכוחן, הקרקע כבר פוריה.

מעבר לביטחון של הדיירים, להיעדר ממ"דים במרכז הארץ יש לתפיסתי גם משמעות מדינית. אם המדינה יודעת שתושבים בתל אביב והערים הסובבות, גרים בדירות לא ממוגנות שיהיו חשופות מבחינה ביטחונית, היא עלולה לחשוב פעמיים על מהלכים צבאיים שעל הפרק, כמו למשל בחזית אפשרית מול חיזבאללה בצפון, ולא נרחיב מעבר לכך. 

לפיכך, אני סבור שהמדינה צריכה להגדיר את המשימה ולמצוא את כל הדרכים להשלמתה. העיריות מצידן, צריכות להבין שיש להן גם אחריות לאומית, לא רק אחריות כלפי תושבי העיר שלהן שכבודה במקומה מונח. העיריות צריכות גם כן להתגייס למשימה ולהבין שמדובר בצורך כלל ארצי, וכי אין לנו את הפריבילגיה להמתין 10 שנים לרישוי ולהיתר בנייה לפרויקט התחדשות, התושבים משלמים על כך בחייהם. נכון, דירה שמתווספת בהתחדשות עירונית מעמיסה על קופת העירייה ואולי גם על התשתיות, ונכון שבתקופת הבנייה הנראות של העיר נפגמת מעט, אבל התועלת היא גדולה בהרבה, ועל הרשויות להבין זאת. 

אני לא סבור שצריך לכפות התחדשות עירונית על העיריות. לתפיסתי, בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר בכסף – אם הרשויות המקומיות יתוקצבו ויפוצו כראוי, לא תהיה להן בעיה לאשר אלפי יחידות דיור בהתחדשות עירונית. הפרקטיקה צריכה לדעתי להיות באישורי פרויקטים במתווה של תמ"א 38 – אבל ללא הבירוקרטיה האינסופית שאנו רגילים אליה. 

באשר לתקצוב של פיצוי הרשויות, הכסף יכול להגיע ממס הרכישה ומרווחי רמ"י על הקרקעות, שכיום מתווספים להכנסות הכלליות של המדינה ממסים ומתפזרים בין המשרדים השונים. אם הכסף ייועד רק לקידום התחדשות עירונית, אז זה מצב של WIN WIN לכל הצדדים. המדינה צריכה להבין שהמצוקה היא אזרחית, בטיחותית וחברתית, והפתרונות צריכים להיות בהיקף המתאים. אין זמן לפוליטיקה, אין זמן לבירוקרטיה, צריך כאן ועכשיו!. 

*כותב המאמר, יותם רבינוביץ', מכהן כסמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת קרן נדל"ן

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן