ההבדל בין תל-אביב לערי ישראל הינו תוצר של מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח, שיצרה בתל אביב WALKABILITY, כלומר היכולת של התושב או האורח הממוצע לנעול את רכבו על סוגר ובריח ולהתחיל בצעדה ברחובות העיר, לאורך "אצבעות ירוקות"
תמונה: עמית דובקין // צילום: מגדילים
בראשית שבוע האירוויזיון, לא הרחק ממוקד הפעילות המרכזי בגן צ'ארלס קלור, פגשתי לעת ערב את ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, סוקר בקפידה עם אנשי צוותו את התנהלות המרחב הציבורי(PUBLIC SPACE) לאורך ציר הטיילת, והאם אכן מתבצעת ומתפקדת ההפרדה בין כלי רכב, הולכי רגל ואופניים. חולדאי, כבר 21 שנה ראש עיר, הקדיש לנושא זה שעה ארוכה, תוך כדי בדיקה מדוקדקת של כל פרט ופרט.
באותו רגע הבנתי אל נכון את "ההבדל הקטן" שנוצר במהלך העשורים האחרונים בין תל אביב, כ"עיר עולם" לבין יתר ערי ישראל, המשתרכות אי שם מ חור, כולל ערי לווין ותיקות בגוש דן, קל וחומר ערים רבות בפריפריה. ההבדל, מתברר, לא נוצר מאליו בזכות העובדה שלעיר העברית הראשונה יש חוף ים ארוך, ישנם מאות רבות של בניינים לשימור, את יפו העתיקה, את המושבה האמריקאית-גרמנית ועוד אטראקציות לרוב.
ההבדל, מסתבר, הינו תוצר של מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח שיצרה בתל אביב את מה שמכונה בעגה המקצועית WALKABILITY, כלומר היכולת של התושב או האורח הממוצע לנעול את רכבו על סוגר ובריח ולהתחיל בצעדה ברחובות העיר, לאורך "אצבעות ירוקות", כלומר צירי הליכה מזמינים וידידותיים, לא הפרעה כלל של כלי רכב, על גבי מדרכות רחבות ומוארות, ותוך תחושה ברורה שניתנה כאן עדיפות מוחלטת להולכי רגל ו/או רוכבי אופניים, על גבי תנועה מוטורית.
זהו אכן סוד קסמן של ערי עולם נוספות דוגמת ניו יורק, לונדון, פאריז, ברצלונה ורומא, שבכולן יכול התושב או התייר להתנהל משך כל שעות היממה במרחב הציבורי, בין עם מדובר בהליכה על גבי מדרכות, או התרגעות בפארק, מתחם פעילות או אפילו שצ"פ קטן ולחוש את דופק העיר. קסם זה, כך מתברר, יש לו השלכות ישירות וברורות עם על מחיר הנדל"ן באותן ערים שהינם, ברוב המקרים, גבוהים פי כמה וכמה לעומת ערי שדה פריפריאליות, כולל ערי לווין המרוחקות לא הרחק מהן.
ואם נחזור אלינו, למדינת ישראל, הרי שבמהלך העשורים האחרונים "התרחקו" בהדרגה מחירי הדיור בתל אביב לעומת יתר ערי ישראל. הדוגמאות הטובות ביותר לכך מהוות דווקא ערי לווין ממש צמודות לתל אביב דוגמת רמת גן וגבעתיים, שלא לדבר על חולון ובת ים. הדוגמא של רמת גן מעניינת במיוחד, שכן, אם תחצה מזרחה את "נתיבי איילון", נניח באיזור פארק צמרות , סמוך למחלף ההלכה, המחיר למ"ר יצנח מיידית מכ-50-60 אלף שקלים למ"ר בפארק צמרות, לכ-30 אלף בלבד בשכונות הסמוכות של רמת גן (החרוזים, שיכון ותיקים) ואם נכנס עוד טיפה פנימה לעיר הגנים, לשכונות דוגמת הגפן ונוה גנים, המחיר אף יצנח לכ-25 אלף שקלים למ"ר.
דוגמאות עוד יותר משמעותיות מזו של רמת גן, הינן של ערי לווין אחרות, דוגמת פתח תקוה, שמי שפוסע בה במרכז העיר בעיצומו של יום קיץ מלהט, מתפלל בכל רגע שישוב בשלום אל מזגן האוויר שבמכוניתו. אין פלא, איפוא, שפער המחירים למ"ר בין העיר העברית הראשונה לבין אם המושבות הינו פי 2.5 בממוצע, ללא ספק פער עצום בין שתי ערים קרובות יחסית.
למי שיטען שמדובר כאן בפער מחירים שהינו בעיקרו פסיכולוגי, בין "מדינת תל אביב" לבין "שאר העולם", אשיב כי גם אם זה נכון, אדרבה, הרי קיימות סיבות וקונקרטיות לפסיכולוגיה הזו, שהרי ברגע שתצא מתחומי תל אביב, ברוב המקרים, המדרכות התל אביביות הידידותיות, המפוצלות למסלולי הליכה ואופניים והרחבות למשעי, תהיינה לפתע פתאום צרות, אנכרוניסטיות ולא ידידותיות להולכי רגל, ללא מסלולי אופניים, ללא הפרדה, ללא דגש כלל ועיקר על המרחב הציבורי שהוא, הוא שעושה לתושב, כמו גם למבקר, את "ההבדל הקטן".
ואם זה נכון לגבי ערי הלווין של גוש דן, זה נכון שבעתיים ל"ערים החדשות" ההולכות ונבנות בפריפריה, בתקציבים אדירים של מיליארדים ואיך יראה בדיעבד המרחב הציבורי בהן, זה עדיין בבחינת תעלומה עם הרבה מאוד קושיות.
משום כך, להתחדשות העירונית יש תפקיד בהחלט מרכזי בצמצום פערים אלה, זאת משום שלצד בניית דירות, היא אמורה לטפל גם בשדרוג המרחב הציבורי באותו, מתחם, שכונה או עיר. כאן רק חבירה של רשות מקומית, יזמים, וועדי שכונות ותושבים מן השורה, תוכל להציף את האתגר החשוב הזה, זאת על מנת שבעוד כמה שנים יוכלו תושבי פתח תקוה או רמת גן לפסוע או לדווש באופניים בנחת בטיילת התל אביבית, להתענג על הבריזה ולאמר "זה ממש נפלא, אבל טוב שגם לנו יש דברים כאלה".
*כותב המאמר עמית דובקין, הינו אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעל משרד למיתוג ויחסי ציבור
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
