banner
עמית דובקין // ליאת מנדל
עמית דובקין // ליאת מנדל

קייס סטאדי ונצואלה: תראו אותם תסכלו עלינו

אבטלה סמויה הולכת ומתחזקת, רבבות צעירים חסרי דיור יוצאים לרחובות, אחוז בעלי דירה שירד לכ-65 בלבד בתוך שלושים שנה והמשך יוקר המחיה: האם ישראל תחזה ב"דז'ה וו" של המחאה החברתית 2011?

תמונה: עמית דובקין // צילום: ליאת מנדל

שירו של דן אלמגור "ונצואלה, אין דומה לה" של להקת בצל ירוק מ-1958, נשמע כיום יותר ציני מאי פעם לאור העובדה שחלק גדול מתושבי המדינה שהוגדרה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת כ"גן העדן של אמריקה הלטינית", סובלים כיום לא רק משלטון רודני ומושחת מאין כמותו, אלא גם מחרפת רעב של ממש. המהומות, על סף מלחמת האזרחים, המתרחשות במדינה זו בעצם ימים אלה, אינן רק מאבק בין שני אישים ושתי תפיסות עולם על השלטון, אלא גם מאבק של מי שהיתה בעבר הלא כל כך רחוק דמוקרטיה למופת, והפכה לדיקטטורה אכזרית ומתועבת עד כדי רמיסת זכויות אזרח בסיסיות ביותר לדיור, מזון וכבוד עצמי.

ישראל, כמובן, ממוקמת כיום במרחק שנות אור מונצואלה. מבחינות רבות, ואף בקנה מידה עולמי, היא מהווה סיפור הצלחה מסחרר, זאת למרות נתוני פתיחה בעיתיים ביותר, מאבק קיומי להקמתה ואינספור מלחמות, פיגועים ואירועים ביטחוניים, פועל יוצא של "השכונה בעיתית" בה היא ממוקמת. גם בתקופות כלכליות קשות יחסית, דוגמת אינתיפאדת אל אקצה בשנים 2001-2004, ידעה הכלכלה הישראלית להתגבר היטב על הקשיים, ומן הסתם תדע להתגבר גם על הקשיים שהיא חווה כיום, בכלכלה בכלל ומשבר שוק הדיור בפרט.

לא להיגרר לתיבת פנדורה של מיתון עמוק
אולם על מנת לצאת כהלכה ממשבר זה (ואכן אני סבור שמדובר במשבר של ממש ולא עננה חולפת), ולא להיגרר חלילה לתיבת פנדורה של מיתון עמוק, אני מצפה מקברניטי המדינה, ובמיוחד לאחר הבחירות הצפויות באפריל, ללכת על מודל פשוט המאפיין את כל הכלכלות הליברליות מוצלחות. בצרפתית קוראים לזה LAISSEZ FAIRE ובתרגום חופשי לעברית "תן לעשות". וזה אומר, במקום לאמץ שלא לצורך תפיסות אינדוקטרינריות ניאו-סוציאליסטיות ולעיתים אף ניאו-בולשביקיות, ולהכביד על כל השחקנים השותפים למערכת, וועדות מקומיות ומחוזיות, יזמים וקבלנים, עיריות, מתכננים ומהנדסים, אדריכלים ושאר מקבלי ההחלטות, יש לטרוף את הקלפים מחדש, לקצר מאוד הליכים ביורוקרטים, לקצץ במיסים מיותרים(דוגמת מיסוי על חומרי בנייה, מס הרכישה המוגדל וכו') ולתת למערכת לעבוד. תרתי משמע.

תכנית מחיר למשתכן היא בבחינת מוגלה
כתבו כבר רבות על הקרבת כלל שוק הדיור לטובת מחיר למשתכן, תכנית איזוטרית ומיותרת. אולם, וזה אולם גדול, אני רואה במחיר למשתכן בבחינת המוגלה שהינה א-פריורי תוצר של מבנה המערכת המעוות והמסורבל להחריד. הלא ניתן היה בהחלט לצפות מראש את העתיד לקרות אם כל כובד המשקל יוסט לתכנית פופוליסטית שכולם מפסידים ממנה, גם הזוגות הצעירים, גם משפרי הדיור, גם המשקיעים וגם המדינה שמפסידה מידי שנה הכנסות בסכומים אדירים המגיעים למיליארדי שקלים אובדן הכנסות ועוד הפסדים עקיפים הכרוכים בצורך להקים תשתיות עבור אותן שכונות ענק חדשות.

זוהי, בעצם, הסיבה העיקרית לכך שנתוני הצמיחה של ישראל, שפורסמו לאחרונה, ירדו באופן תלול מכ-3.5 אחוזים לשנה לכ-2.5 אחוזים בלבד, ובמילים אחרות, בניכוי האינפלציה וכו', מדובר בפועל בהעדר צמיחה מוחלט והאטה כללית במשק. האטה שהינה תוצאה לא של מלחמה ולא של אירועים בטחונים חמורים ולא של קריסת שוק ההון, אלא של מדיניות שחשבה על "הרגע:", אבל לא חישבה את צעדיה מספר מהלכים קדימה.

זהירות מ"דז'ה וו" של המחאה החברתית של 2011
אז נכון, ונצואלה, אין דומה לה, אולה, כמאמר השיר המיתולוגי, אולם התרחיש של אבטלה סמויה הולכת ומתחזקת, של רבבות צעירים חסרי דיור יוצאים לרחובות, של אחוז הולך וקטן של בעלי דירה (שירד מכ-74 אחוזים מאזרחי ישראל לפני 30 שנה לכ-65 אחוזים בלבד כיום) ושל המשך יוקר המחיה, עלול לגרור "דז'ה וו" של המחאה החברתית של 2011 וההמשך? מי יישורנו…. לפרוטוקול.

*כותב המאמר עמית דובקין, הינו אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד יחסי ציבור.

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

שיתוף
תגיות:

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות