חברה יזמית שקיבלה הלוואה מהחברה המבצעת סירבה להחזיר אותה. בית משפט השלום חייב אותה לשלם, וערעורים שהגישה נדחו
פרויקט ההתחדשות שהסתבך, הגיע השבוע לסיומו בבית המשפט העליון: השופט יחיאל כשר דחה ערעור שהגישה חברה יזמית שבנתה פרויקט תמ"א 38 בתל אביב נגד פסק דין שחייב אותה להשיב 2.1 מיליון שקל לקבלן הביצוע.
הפרשה החלה לפני 9 שנים, אז נחתם הסכם בין החברה, שהוקמה במטרה לבצע פרויקט תמ"א 38 ברחוב בן יהודה בתל אביב, ובעליה לבין החברה המבצעת, א.מ קל בניה בע"מ. על פי ההסכם, א.מ. קל בניה, המשמשת כקבלנית השלד בפרויקט, תלווה לחברה היזמית 2.1 מיליון שקל לצורך מימון הפרויקט, לתקופה של שנה. ההלוואה הורכבה משלושה סכומים: סך של כ-.15 מיליון שקל בגין אגרות שונות ששולמו על ידי החברה המבצעת. 100,000 שקל ששילמה החברה המבצעת כערבות בנקאית לעיריית תל אביב; סכום נוסף של כחצי מיליון שקל שהיה על חברת א.מ להעביר ליזמית במישרין. במקביל, נחתם בין הצדדים הסכם ביצוע, שלפיו א.מ. קל בנייה התחייבה לבצע את בניית שלד הבניין בפרויקט, בתמורה ל-5,148,000 שקל.
ארבע שנים לאחר חתימת הסכם ההלוואה, באמצע 2018, הגישה חברת א.מ קל בנייה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד החברה היזמית ובעליה, בטענה שהפרו את הסכם ההלוואה בכך שלא עמדו בפירעון ההלוואה.
החברה היזמית ובעליה טענו, להגנתם, כי לאחר חתימת הסכם ההלוואה, הסכימו הצדדים לשנותו במובן זה שההלוואה תוחזר רק כאשר ייווצרו רווחים מהפרויקט בהתאם לכך, נטען, מועד פירעון ההלוואה טרם הגיע. שנית, נטען כי ההלוואה נפרעה זה מכבר על ידי החברה היזמית ובעליה, שאף הציג כרטסת הנהלת חשבונות שלפיה הועבר סך של כ-5 וחצי מיליון שקל לחברה המבצעת. לטענת החברה הנתבעת, חלק מסכום זה הועבר בגין החזר ההלוואה, וחלקו האחר בגין תשלום עבור העבודות.
בית משפט השלום קיבל את התביעה, וקבע כי החברה המבצעת, א.מ קל בניין, מילאה את חלקה בהסכם ההלוואה והעבירה את הכספים כפי שהתחייבה. בית השלום קבע עוד כי הנטל להראות שהסכם ההלוואה שונה בחלוף הזמן או שההלוואה נפרעה או את מרכיביה של עילת קיזוז, מוטל על החברה היזמית, והיא לא הרימה אותו. בפרט לעניין הטענה בדבר פירעון ההלוואה, נקבע כי מכרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה על ידי החברה היזמית ובעליה לא ניתן להבין מהם התשלומים המהווים, לגישתם, את החזר ההלוואה; וכי יש לראות בתשלומים המופיעים בכרטסת כתשלומים בגין עבודות בניית השלד, על פי הסכם הביצוע.
החברה היזמית לא הסכימה עם פסק הדין, וערערה עליו לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, ובית המשפט קבע כי החברה היזמית סתרה את טענותיה. דחה גם את טענות החברה היזמית ובעליה בדבר פירעון ההלוואה.
הסיפור לא הגיע כאן לסיומו. החברה היזמית הגישה ערעור נוסף, הפעם לבית המשפט העליון. החברה טענה כי פסקי הדין של הערכאות הקודמות גורמים להם עיוות דין של ממש, מכיוון שהם ייאלצו להשיב הלוואה אשר כבר נפרעה, באופן שיוביל לקריסתה של החברה. לעניין זה, טענה החברה ובעליה כי כרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה על ידם מוכיחה כי ההלוואה נפרעה; וכי יש לזקוף לחובתה של המשיבה, חברת א.מ קל בנייה, את העובדה שלא הגישה את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, כראיה לסתירת כרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה מטעמם.
השופט יחיאל כשר דחה את התביעה וקבע כי "צדק בית המשפט המחוזי כאשר מצא שאין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום".
בחלוף כארבע שנים ממועד כריתת הסכם ההלוואה, ביום 27.6.2018, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נגד המבקשים (ת"א 64955-06-18) התביעה הוגשה גם נגד נתבעת נוספת, שאיננה בעלת דין בבקשת רשות הערעור דנן, מכיוון שהתביעה נגדה נדחתה בהיעדר עילה. לטענת המשיבה, המבקשים הפרו את הסכם ההלוואה בכך שלא עמדו בפירעון ההלוואה.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
