בית המשפט דחה עתירה של בעל נכס בירושלים, שביקש לבצע פרויקט תמ"א 38/2, זאת לאחר שבתחום מגרשיו קיימים שני מבנים היסטוריים
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לאחרונה עתירה שהגיש בעלים של נכס ברחוב יאיר בירושלים נגד החלטתה של ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה בירושלים לדחות ערר שהגיש העותר כנגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה. לפי אותה החלטה, נדחתה בקשת העותר להיתר בנייה בנוגע למבנה לשימור, וזאת במסלול של הריסה ובניה מחדש לפי תמ"א 38.
במרכז העתירה ניצב נכס ברחוב יאיר בשכונת בקעה בירושלים. הנכס כולל שתי חלקות ששטחן הכולל הוא כ-976 מ"ר. בתחום הנכס קיימים שני מבנים היסטוריים חד קומתיים. שני המבנים הוקמו בשנים 1910 עד 1930 באזור הבניה הכפרית העותמאנית של שכונת בקעה.
העותר רכש את הנכס בשנת 2016 ובשנת 2017 הגיש לוועדה המקומית בקשה להיתר בניה מכוח תמ"א 38 ומכוח תכנית 10038. במסגרת הבקשה האמורה, התבקשה הריסה של חלקי פנים בשני המבנים שימור מלא של החזיתות הקיימות, ותוך תוספת בינוי של כ-500 מ"ר מעל הקרקע עבור 8 יחידות דיור.
מהנדס העיר ומתכננת המחוז המליצו לדחות את הבקשה בעוד שוועדת השימור המשמשת כגוף מייעץ לוועדה המקומית המליצה לקבל את הבקשה בתנאים. בסופו של יום החליטה ועדת המשנה של הוועדה המקומית כי הבקשה תרד מסדר היום ותועבר לבדיקה מקצועית נוספת של הלשכה המשפטית.
העותר הגיש ערר לוועדת הערר, במסגרתו ביקש לבטל את החלטתה של הוועדה המקומית ולאשר את בקשתו להיתר בנייה במסלול של הריסה ובנייה מחדש לפי תכניות החיזוק, אולם הערר נדחה. ועדת הערר החליטה כי דין עררו של העותר להידחות שכן לא ניתן לאשר את בקשתו להיתר בנייה במסלול של הריסה ובנייה מחדש. בסיום ההחלטה צוין כי בפני העותר עומדת האפשרות למימוש זכויות מכוח תכנית 3770 החלה על הנכס. כמו כן, בפני העותר עומדת האפשרות ליזום תכנית מפורטת שתאשר באופן מפורש הריסה ובניה מחדש של המבנה במתכונת שהוצעה על-ידו.
בעל השטח לא אמר נואש והגיש עתירה נוספת – הפעם לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד החלטת ועדת הערר.
לאחר ששמעה את טענות הצדדים החליטה כאמור השופטת דנה כהן לקח לדחות את העתירה. בפסק הדין היא נימקה: "על דרך הכלל יהיה מקום להחיל על מבנה לשימור את המסלול של הריסה ובנייה מחדש, בנסיבות בהן תכנית השימור המקומית מתירה במפורש את הריסתו לפי תנאים שנקבעו במסגרתה".
סלע המחלוקת בין הצדדים הינו פרשנות תכנית השימור המקומית 3770. לפי שיטתו של העותר, מאחר שתכנית השימור המקומית 3770 אוסרת במפורש רק על הריסת חזיתות לשימור ואינה קובעת במפורש איסור על הריסת מבנה לשימור כמכלול, הרי מכלל ההן יש ללמוד לאו. במילים אחרות: לגישת העותר תכנית 3770 מתירה הריסת פנים של מבנה לשימור, תוך שימור החזיתות החיצוניות בלבד.
השופטת דחתה גישה זו וקבעה כי: "רגישותו הגבוהה מבחינה תכנונית של מבנה לשימור, עשויה להצריך היתר מפורש בתכנית שימור מקומית כדי להרסו. פרשנותה של תכנית 3770 שחלה על נכסו של העותר, מובילה למסקנה ברורה לפיה היא אינה מתירה הריסת מבנים לשימור לצרכי המסלול של הריסה ובנייה מחדש".
היא הוסיפה כי האסמכתאות המשפטיות מהן ביקש העותר להסיק כי אין הכרח בהיתר מפורש במסגרת תכנית לצורך הריסת בינוי, לא התייחסו למבנים לשימור.
למרות דחיית העתירה, הדגישה השופטת כי כפי שצוין בהחלטתה של ועדת הערר, אין בכך כדי למנוע מהעותר אפשרות למימוש זכויות מכוח תכנית שימור מקומית 3770 החלה על נכסו. עוד נקבע כי אין בדחיית העתירה כדי למנוע מהעותר ליזום תכנית מפורטת שתכליתה לאשר הריסה ובנייה מחדש במתכונת שהוצעה על ידו בבקשה להיתר בנייה או במתכונת אחרת, וזאת במסגרת הליך תכנוני מלא בו ייבחנו מכלול ההיבטים הכרוכים בכך.
עם דחיית העתירה חייבה השופטת את בעל השטח לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לוועדה המקומית ולוועדת הערר המחוזית בסכום של 25,000 ₪
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
