עו"ד ספיר זילבר // צילום: כפיר סיון

על משקל המאזניים: זכות הקניין, "פיצויי סבל" ומה שבניהם

"קיימת חשיבות עליונה בשמירת זכויות הנפקעים בייחוד לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו המעגן את זכות הקניין כעליונה. לכן, לא ברור מדוע בית המשפט העליון קבע כלל נוקשה הקובע שהלכת רוטמן תחול 7 שנים אחורה בלבד" // פרשנות

מגדילים 16.04.2019

תמונה: עו"ד ספיר זילבר // יחצ

מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד ספיר זילבר

לאחרונה, בית המשפט העליון העדיף את אינטרס המדינה בביצוע הפקעות תוך חיסכון מיליוני שקלים רבים אל מול הזכות לפיצויי הפקעה של בעלי קרקעות. שאלת התחולה בזמן של הלכת רוטמן של בית המשפט העליון עמדה לדיון, ונקבע שהיא תחול 7 שנים אחורה בלבד, ללא חריגים. כלומר, בעל קרקע שנתפסה לו החזקה בקרקע לפני מאי 2005 לצורך ההפקעה, לא יהיה זכאי ל"פיצויי סבל". נסביר:

תחילה נזכיר, כי בהתאם להוראות סעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (שבוטלה) שלפיה בוצעו בעבר הפקעות רבות של דרכים ראשיות ומסילות ברזל, נקבע כי בעל קרקע לא יהיה זכאי לקבל פיצויים עבור הרבע הראשון של הקרקע שהופקעה ממנו, כלומר, הפיצוי יהיה רק מעבר לשיעור זה. יחד עם זאת, ניתנה לשר התחבורה סמכות להורות בכל זאת על תשלום פיצויים בגין הרבע הראשון של ההפקעה, במידה והוכח לשר שלבעל הקרקע נגרם "סבל" מההפקעה (להלן: "פיצויי סבל"). בעבר, המדינה פירשה את המונח "סבל" בצורה מצומצמת ביותר ובעלי הקרקעות היו נאלצים לנסות את מזלם בבתי המשפט שנתנו פסיקות סותרות בעניין הפרשנות הראויה, ובמקרים לא מעטים נמנע הפיצוי מהבעלים.

עו"ד צבי שוב // יחצ
עו"ד צבי שוב // יחצ

נציין בהערה כי בשנת 2010, בוטלה פקודת הדרכים ונקלטה לתוך פקודת הקרקעות. החל ממועד התיקון, נקבע כי אין להפחית 25% מסכום הפיצוי עבור הרבע הראשון של הקרקע שהופקעה, וחובת התשלום הינה החל מהמטר הראשון. אולם, נקבע כי קביעה זו לא תחול רטרואקטיבית ולכן עלתה השאלה לגבי פיצוי נפקעים בשנים שקדמו לכך, שכן מדובר בלא מעט הפקעות ופיצויים, כגון בגין כביש 431, 531, 9 הרחבות כבישים ומחלפים ועוד.

בית המשפט העליון עשה סדר במחלוקת לגבי שיקול הדעת של השר בעת קביעת פיצויי הסבל וזאת בהלכת רוטמן, שניתנה בשנת 2012, שקבעה, שבנסיבות שבהן בוצעה הפקעה לצרכים כלל ארציים, כמו הכבישים הנ"ל, ויתרת הקרקע של הבעלים לא הושבחה בעקבות ההפקעה, שאז הוא נהנה מהפקעת הדרכים, יהיה זכאי בעל הקרקע ל- 100% מהפיצוי, החל מהמטר הראשון. לפיכך, סמכותו של השר להורות על תשלום "פיצויי סבל" כבר לא מותנית בשיקול דעתו, אלא הפכה לחובה.

נדמה היה כי בשורות טובות הגיעו לבעלי הקרקעות, אלא נראה בהמשך שלא בדיוק כך הם פני הדברים. הבעייתיות בהלכת רוטמן הייתה שלא נקבע האם תחול רטרואקטיבית לכל הפקעה בעבר או שלא. לכן, בהמשך, משרד התחבורה תיקן את הקריטריונים של שיקול דעת השר לקבלת פיצויי סבל, וקבע שבמקרים בהם תפיסת החזקה של הקרקע על ידי הרשות המפקיעה נעשתה לפני 2005, כלומר 7 שנים אחורה מהלכת רוטמן, בעלי הקרקעות לא יוכלו בכל מקרה לקבל פיצויי סבל.

עם זאת, בפרשת ארידור, שגם היא נדונה בעליון, בית המשפט העליון שדן בענייני התיישנות הפקעות קבע כי יש התיישנות גם על תביעות הפקעה, עם זאת, לאור החידוש בהלכה, נקבעה הוראת מעבר, לפיה, לא תחול התיישנות על תביעות שכבר הוגשו תביעות לפיצויי הפקעה שיוגשו תוך 3 שנים.

לפיכך, הייתה קיימת לכאורה סתירה בין סעיף 5 לקריטריונים, שכאמור לא זיכה בפיצוי אם חלפו 7 שנים מהתפיסה, להוראת המעבר בארידור שקבעה כי לא תחול התיישנות לתקופה מוגבלת כאמור.

בעקבות סתירה זו הגיע הנושא לבית המשפט העליון שוב ביחס לתביעות שהוגשו וניתנה לאחרונה הלכת פארן שבמסגרתה נקבע בין היתר כי הגבלת השר ל- 7 שנים היא סבירה ואין להתערב בה. וכן אינה סותרת את הלכת רוטמן שכן לשר יש שיקול לגיטימי משלו ולכן המשמעות של פסק דין פארן היא אישור הקריטריונים של משרד התחבורה, ועל כן, כאשר תפיסת החזקה מכוח פקודת הדרכים נעשתה לפני 14.5.2005, לא תחול עליו הלכת רוטמן, ובעלי הקרקעות לא יוכלו לקבל "פיצויי סבל".

בימים אלו, בית המשפט העליון אף יישם הלכה זו על מקרים שהגיע לפתחו, בע"א 6788/17 צברי, ושם קבע כי למרות העובדה כי בעלי הקרקעות עומדים בתנאים שנקבעו בהלכת רוטמן, לא יקבלו פיצויים שכן תפיסת מקרקעי הבעלים נעשתה לפני 14.5.2005, ולכן הם לא זכאים לפיצויי סבל.

אם חשבנו שהלכת רוטמן הביאה עמה רק טובות עבור הנפקעים, נראה כי כעת עם הלכת פארן הכיוון מצטמצם לטובת המדינה. החלטה זו מביאה עמה משמעויות כלכליות גדולות למדינה שחוסכות מיליוני שקלים פיצויים.

אנו סבורים כי קיימת חשיבות עליונה בשמירת זכויות הנפקעים בייחוד לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו המעגן את זכות הקניין כעליונה. לכן, לא ברור מדוע בית המשפט העליון קבע כלל נוקשה הקובע שהלכת רוטמן תחול 7 שנים אחורה בלבד. מצופה היה שייקבעו יוצאים מן הכלל. ברור כי לכל כלל נקבעים חריגים המוציאים אותו מתחולה. לדוגמה, בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבעו חריגים בהם תקופת ההתיישנות לא תתחיל להימנות. למשל, כל עוד נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה ; התובע לא שהה בישראל ; נישואין ; קטינות ועוד. פועל יוצא, כי אם במשפט האזרחי קיימים חריגים להתיישנות, אזי כשמדובר בזכויות יסוד שנמצאות במדרג הגבוהה ביותר נדרש להקל כאן אף יותר.

לדעתנו, בסוגיה חשובה זו נדרש שיוענק פיצוי על אף שעברו 7 שנים מעת תפיסת החזקה. כך למשל, במקרה בו בעל הקרקע לא היה מודע לתפיסת החזקה ו/או נוצרה מניעה חוקית כלשהי לפנות לשר התחבורה (למשל, הסכם שנחתם עם הרשויות במסגרתו הוסכם שישמרו הזכויות ולא ינקטו הליכים לתקופה מסוימת), ברור שבמצב כזה בו עדיין לא נולדה "עילת התביעה", ישנו קושי למנוע פיצוי.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות