בית המשפט מתח ביקורת על תאגיד יובלים אולם דחה תביעה של חברת אבו יחיאל, שטענה לשימוש בקרקע בבעלותה: "לא הוכח נזק לתובעת"
החברה היזמית "אבו יחיאל חברה לבניין" תבעה מעל 4 וחצי מיליון שקל מ"יובלים" – תאגיד המים של אשדוד בגלל תשתיות מים שהוצבו על מגרש שבבעלותה בעיר – ותשלם בעצמה לתאגיד 50,000 שקל לאחר שתביעתה נדחתה בשבוע שעבר. שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, גאולה לוין, שדחתה את התביעה, כתבה בפסק הדין כי החברה התובעת לא הביאה כלל ראיות לנזק כספי שנגרם לה בגלל הימצאות התשתיות על הקרקע שלה.
חברת אבו יחיאל רשומה כבעלים של מגרש ברובע המיוחד באשדוד. מדובר על שטח בדרום מזרח העיר, סמוך לבית החולים אסותא, באזור הכניסה הדרומית לעיר (מחלף עד הלום). המגרש הגיע לידיה כחלק מרכישת הזכויות ברובע המיוחד על חטיבת קרקע בשטח של כ-120 דונם בשנת 2008. מגרש המריבה (מגרש 8) פוצל בשנת 2018 לשני מגרשים, האחד בייעוד של מגורים מיוחד, מסחר ותעסוקה, והשני מיועד למתקן הנדסי, ונותר בידי תאגיד יובלים. עם זאת, תשתיות המשמשות את המתקן, הכוללת צנרת ודרכי גישה, מצויות על המגרש שזכויות נמצאות בידי החברה, ואשר מיועד לפיתוח.
לאחר אישורה של התכנית שפיצלה את מגרש, החברה היזמית החלה לנהל מו"מ עם התאגיד, על מנת לקדם את הבנייה במגרש. בראשית שנת 2020 התקיים בלשכת מנכ"ל עיריית אשדוד דיון בנושא, שבו אמר מנכ"ל התאגיד כי אין מניעה להזיז את התשתיות, ובלבד שהחברה היזמית תישא בעלויות. בתום הדיון סוכם כי מנכ"ל התאגיד יעביר ליזמית בתוך 45 יום נייר עבודה בעניין היתכנות העתקת קווי המים, התוואי המומלץ ואומדן ראשוני. במאי 2021 הודיע התאגיד כי העלות המשוערת של ביצוע עבודות ההעתקה היא כמיליון שקל.
לאחר המשך חילופי מכתבים והאשמות הדדיות, הגישה החברה ביולי 2021 תביעה לבית משפט השלום בעיר, לפינוי המגרש מהתשתיות. בעקבות התביעה הגיעו הצדדים להבנות שקיבלו תוקף, שבמסגרתן בתוך 12 חודשים יועתקו התשתיות, וכי החברה תשלם את מלוא ההוצאות הכרוכות בהעתקת המתקן נשוא התביעה, בהתאם לדרישות התשלום שינפיק התאגיד. עם זאת, הוסכם כי התשלום נעשה "תחת מחאה" של החברה, ומבלי לפגוע בטענותיה. בהתאם להבנות אלה, שילמה החברה כ-1.5 מיליון שקל עבור העתקת התשתיות.
באפריל 2022 הגישה החברה תביעה בסך 4,649,177 שקל נגד התאגיד, בדרישה להחזר התשלום שהעבירה לתאגיד בתמורה להעתקת התשתיות, וכן בדרישה לתשלום דמי שימוש וגרימת נזק לחברה בגין התקופה שעד לפינוי התשתיות. בתגובה השיב התאגיד כי החברה היזמית רכשה את זכויותיה על המקרקעין תוך שהיא מודעת לקיומן של תשתיות המים במקום, ולזכותה העירייה – ובהמשך התאגיד – על המקרקעין. עוד טען התאגיד כי העובדה שבמקרקעין מונחות תשתיות מים תומחרה על ידי התובעת בעת רכישת הזכויות במקרקעין. עוד נטען כי היזמית מושתקת מלטעון נגד תשתיות המים, כאשר קיבלה על עצמה מצב נתון בעת רכישת המקרקעין.
השופטת לוין דחתה את התביעה וכתבה כי "התובעת לא הרימה את נטל השכנוע כי היא זכאית להשבת הכספים ששילמה לתאגיד עבור העתקת התשתיות מהמגרש וכי היא זכאית לפיצוי מהתאגיד בגין מניעת שימוש".
השופטת מתחה ביקורת על התאגיד, שדרש תשלום בגין העברת התשתיות, וכתבה בהחלטתה כי "כללי התעריפים אינם יכולים לשמש בסיס נורמטיבי לחייב את התובעת בעלות העתקת התשתיות. הכללים נועדו להסדיר מצב בו צרכן מבקש להעתיק קו מים, קו ביוב או מפרט עילי. בענייננו, התובעת אינה במעמד של צרכן והיא אינה מבקשת להעתיק תשתיות מקומיות שמשמשות אותה. התובעת היא בעלים ויזם. היא מבקשת לפתח את המגרש ולבנות בו. התשתיות בהן עסקינן אינן תשתיות מקומיות לטובת המגרש, אלא תשתיות ציבוריות שקשורות במתקן המים העירוני".
עם זאת, השופטת דחתה את תביעת החברה להשבת התשלום, וציינה כי בקביעת היטלי ההשבחה על התכנית שקידמה החברה חושבו עלויות העתקת התשתיות שאותן שילמה. במהלך הדיון הועלתה טענה כי עלות ההעתקה של הצנרת נלקחה בחשבון בחישוב היטל ההשבחה, אך החברה היזמית לא הציגה לבית המשפט ראיות מטעמה על היטל ההשבחה. השופטת ציינה כי "הימנעות בעל דין מלהביא ראיה רלוונטית שמצויה בהישג ידו פועלת לחובתו", וכתבה כי "הבאת ראיות בנוגע לחישוב היטל ההשבחה, מקים חזקה כי קיומה של הצנרת ועלויות ההעתקה, הובאו בחשבון בחישוב היטל ההשבחה". משכך, כתבה, אין הצדקה לשפות את היזמית בגין תשלום עלויות הפינוי, מכיוון שיהיה בכך כפל פיצוי.
גם את התביעה נגד התאגיד על דמי שימוש ובגין נזק שנגרם לחברה עקב הצבת הצנרת דחתה השופטת. "התובעת לא הרימה את הנטל, הרובץ לפתחה, לעצם קיומה של עילה בדמות אובדן הכנסה. כדי להגיע לשלב הפקת הרווחים, נדרש לקבל היתר בנייה, לבנות על המגרש ולהעמיד את הנכס הבנוי לשימוש מסחרי. מדובר בתהליך שאורך זמן, וכרוך במשאבים", נכתב. השופטת הוסיפה כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח כמה זמן מאישור התכנית נדרש ככלל מיזם כדי להגיע לנכס בנוי המפיק רווחים, והיה עליה להוכיח כי הצנרת שהייתה במגרש האריכה את פרק הזמן הנדרש מיזם במצב דברים רגיל. "התובעת לא הוכיחה דבר מכל אלה, ולמעשה כלל לא הביאה ראיות על כך", היא כתבה, והוסיפה: "יתרה מכך, עד היום התובעת לא השלימה את הליך קבלתו של היתר בנייה". במצב זה, נקבע, אין לקבל את טענת התובעת כי התנהלות התאגיד או הימצאות תשתיות הצנרת, מנעה ממנה הפקת רווחים מהמגרש.
על רקע זה נדחתה, איפוא, התביעה. השופטת אף הטילה על התובעת לשלם לתאגיד הוצאות משפט בסך 50,000 שקל.
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
