banner
אילוסטרציה // Depositphotos
אילוסטרציה // Depositphotos

יפוצו ב-90,000 שקל בשל איחור במסירת דירה בתמ"א 38

חברה יזמית שמסרה דירה בפרויקט תמ"א 38 באיחור של 15 חודשים, תפצה את הרוכשים בסכום של למעלה מ -90,000 ₪. נדחו הטענות שהעיכוב נבע מהתנהלות הדיירים והסתבכותה הכלכלית של חברה אחרת

רונן דמארי 13.06.2022

מפסק הדין שניתן לאחרונה עולה כי בני הזוג התובעים רכשו דירה בפרויקט תמ"א 38 ברחוב טיומקין בראשל"צ. בהסכם הרכישה שנחתם באוקטובר 2015 נקבע כי הדירה תימסר בתחילת אפריל 2017. אלא שהחברה עמה התקשרו הרוכשים נקלעה לקשיים כלכליים שהביאו להפסקת פעילותה והליכי פירוק, כאשר את זכויותיה בפרויקט המדובר רכשה חברה יזמית אחרת. בפברואר 2018 נחתמה בין הרוכשים ובין החברה היזמית תוספת להסכם המכר, לפיה מועד מסירת החזקה יידחה ליום 30.4.2018 וכי בגין כל חודש איחור במסירת החזקה ישולמו לתובעים דמי שכירות כקבוע בחוק המכר החל מיום 1.5.2018 ועד למועד המסירה בפועל. 

עוד נקבע בתוספת כי במעמד החתימה על התוספת ימסרו לתובעים 3 שיקים שווים בסך כולל של 15,000 ₪ וכי התובעים זכאים לשיק בנקאי ע"ס 50,000 ₪ כנגד התשלום האחרון שעליהם לשלם ליזם 7 ימים טרם מסירת החזקה.

ביולי 2018 נחתמה תוספת שניה להסכם המכר בה הוסכם כי בגין כל חודש עיכוב במסירת החזקה החל מיום 1.5.2018 ועד למועד המסירה בפועל, הנתבעת תשלם לתובעים 5,000 ₪ לכל חודש עיכוב או חלק יחסי ממנו. בסופו של יום טופס 4 לבניין התקבל רק באפריל 2020. 

בתביעה שהגישו בני הזוג לבית משפט השלום בעיר הם טענו כי על החברה לפצות אותם בסכום של 85,000 ₪ מאחר והחל מחודש ינואר 2019 היא הפסיקה לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם בגין האיחור במסירה בסך 5,000 ₪ לחודש. 

הם הדגישו כי במרץ 2020 שלחה החברה מכתב דרישה לתובעים בו הודיעה כי היא נמצאת בשלבי סיום לקבלת טופס 4 לקראת מסירת הדירה וכי על התובעים להעביר לנתבעת 169,000 ₪ לאחר קיזוז 50,000 ₪ לפי התוספת. אלא שהחברה סירבה לקזז מהתשלום האחרון את דמי האיחור במסירה אשר לא שילמה לתובעים.

בכתב ההגנה שהגישה החברה היא טענה כי עם כניסתה לפרויקט, לאחר רכישתו, וכן במהלך ביצוע העבודות, התגלתה לנתבעת תמונה קשה של ליקויים רבים וחמורים במבנה, ליקויים ופגמים נסתרים אשר לא היו ידועים לנתבעת עובר לרכישה ואשר לא ניתן היה לעמוד עליהם קודם לרכישת הפרויקט, אשר הוסתרו מעיניה. לטענת הנתבעת כשלים אלו, אשר התבררו לה רק בדיעבד, חייבו אותה למצוא פתרונות שונים ומשמעותיים, אשר חלקם חייבו אותה להגיש תכנית שינויים לעירייה, וכל אלה הובילו לעיכובים רבים בבנייה וכפועל יוצא לאיחור במסירה. היא ציינה כי כלל הרוכשים בפרויקט עודכנו באופן שוטף ביחס לכשלים שנגרמו בפרויקט, כשלים שלא נגרמו על ידי הנתבעת אלא על ידי החברה הקודמת או מי מטעמה. 

החברה הוסיפה וטענה כי העיכוב בהתקדמות הפרויקט נבע בשל התנהלות דיירי הבניין שדרשו ביצוע שינויים בלובי שהצריכו הגשת תוכנית שינויים לעירייה, אולם הם לא מסרו ייפויי כוח כנדרש עובדה שמנעה ממנה להוציא טופס 4 ובהתאם למסור את הדירות שכבר היו מוכנות למסירה. 

עיכוב נוסף לו טענה החברה היזמית נגרם בשל עיריית ראשון לציון. לשיטת החברה, העירייה לא הסכימה להנפיק טופס 4 על שמה, אלא רק על שמה של החברה היזמית הקודמת שקידמה את הפרויקט ונקלעה לקשיים, זאת למרות שהבקשה הוגשה בחתימת המנהל המיוחד. 

לסיכום טענה החברה כי שילמה לרוכשים פיצוי אף מעבר לנדרש שכן שילמה עבור חודשים בהם הדירה כבר הייתה מוכנה למסירה (החל מדצמבר 2018). לטענתה היא הפסיקה את התשלום החודשי לאור התעמרותם של דיירי הבניין שגרמו לעיכוב רב בקבלת טופס 4 לבניין, עיכוב שבגינו היא אינה חבה בתשלום. 

השופטת רבקה ארד החליטה לקבל את התביעה בחלקה. בפסק הדין שניתן לאחרונה היא דחתה את הנימוקים השונים שהעלתה החברה היזמית באשר לעיכוב במסירת הדירה: "החברה לא הביאה ראיות או עדים לצורך הוכחת טענותיה ביחס לעיכובים שנגרמו בגין התנהלות הדיירים הקיימים בבניין. ניסיונה של הנתבעת לבסס טענותיה בעניין זה על עדות התובע, אשר מטבע הדברים אינו בקיא בעניינים הנוגעים לדיירים הקיימים ובוודאי שלא בגורמים שהובילו לעיכוב במסירה, דינו לדחייה. בהינתן שהתובעים רכשו דירה חדשה בפרויקט תמ"א, דהיינו הם בגדר דיירים חדשים בבניין ואינם חלק מהדיירים הקיימים, אין לתמוה על כך שהתובע השיב "לא יודע" או "לא מכיר" על שאלות רבות שהציג לו ב"כ הנתבעת ביחס לסוגיות הנוגעות לדיירים הקיימים ואין לזקוף עניין זה לחובת התובעים, אלא לחובת הנתבעת אשר עליה מוטל הנטל להוכיח טענותיה לעניין עיכוב במסירה". 

השופטת דחתה גם את טענת החברה לעיכוב שנגרם בעטיה של העירייה: "החברה טענה באופן כללי כי סירובה של העיריה להוציא טופס 4 על שמה של הנתבעת אלא על שמה של החברה הקודמת, בהתאם לפרטי המבקש בהיתר הבניה הקיים הוא בגדר נסיבה שאינה בשליטתה. לשיטת הנתבעת, שינוי השם בהיתר נעשה בעקבות הכרעה בתיק הפירוק ובעקבות כך הועדה העבירה את היתר הבניה על שם הנתבעת רק ביום 18.7.2019. הנתבעת לא פירטה ולא הוכיחה כי מדובר בהתנהלות יוצאת דופן במובן זה שלא יכלה לצפות אותה וכן לא פרטה ולא הוכיחה משך העיכוב שנגרם בעטיו של עניין זה. כמו כן, הנתבעת לא הסבירה ולא הוכיחה מדוע פנתה לבית המשפט בעניין זה רק כשנתיים לאחר שרכשה את הפרויקט".

גם טענות החברה אודות ליקויים נסתרים בפרויקט נדחו: "מדובר בטענות שנטענו באופן כללי וללא סימוכין. הנתבעת לא הסבירה ולא הוכיחה מדוע מדובר בליקויים שלא ניתן היה לגלותם עובר לכניסתה לפרויקט. הנתבעת לא הגישה כל ראיה בעניין זה ואף לא הגישה חוות דעת של מומחה רלוונטי כדי לבסס טענה זו. הנתבעת לא פרטה ולא הוכיחה משך העיכוב שנגרם כתוצאה מאותם ליקויים". 

השופטת הוסיפה כי מעבר לכך, מאחר והחברה רכשה את זכויותיה וחובותיה של החברה הקודמת בפרויקט במסגרת הליכי הפירוק, גם אם היה עולה בידיה להוכיח טענות אלו ברמה העובדתית, הרי שמדובר בעניינים הרובצים לפתחה. 

לאור התוצאה אליה הגיעה, פסקה השופטת כי על החברה לשלם לבני הזוג התובעים פיצוי בגין 15 חודשים ו-7 ימים (ינואר 2019 עד 7.4.2020) בסך של 76,167 ₪. כמו כן חויבה החברה לשלם לרוכשים סכום של 17,000 ₪ עבור הוצאות ושכר טרחת עו"ד. 

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

לכנס הנדל"ן השנתי | כל בכירי הענף במקום אחד!

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות