שלושת הטעויות הבסיסיות של השרה מירי רגב
השרה מציגה תפיסה אנכרוניסטית, שאינה קיימת זה עשרות רבות בשנים במדינות המערב המתוקנות, לסלילת עוד ועוד כבישים ונתיבים // דעה
השרה מציגה תפיסה אנכרוניסטית, שאינה קיימת זה עשרות רבות בשנים במדינות המערב המתוקנות, לסלילת עוד ועוד כבישים ונתיבים // דעה
אקדים ואומר כי בהחלט לגיטימית העובדה ששרת התחבורה הנכנסת מירי רגב בוחנת מחדש את התוכניות שאומצו אצל קודמתה לראשת המשרד, ומחליטה על שינויים כאלה או אחרים. שינויים שכאלה, כולל בחינה מחדש של תכניות, הינן לטעמי לא רק ליגיטימיים, אלא לעיתים קרובות אף מבורכים.
אולם, הסחרור שאליו נכנסה השרה רגב, ראשית, באשר לנחיצות המטרו במטרופולין גוש דן, לאחר מכן באשר לנחיצותם של נתיבי תחבורה ציבורים (נת"צים) ולאחרונה גם הרעיון להגדיל ולרחב כבישים קיימים ל-5-6 מסלולים, מעורר תהיות לגבי האסטרטגיה התחבורתית שאותה שרת התחבורה והתיקה-חדשה אמונה עליה.
כי מה בעצם משותף לאותם "שלושת הלאווים" של רגב? ובכן, שלושתם מבוססים על תפיסה אנכרוניסטית שאינה קיימת זה עשרות רבות בשנים במדינות המערב המתוקנות, תפיסה הסבורה כי על ידי עוד ועוד סלילת כבישים ועוד ועוד תוספת של נתיבים, ניתן ואפשר יהיה להעניק מזור לבעיית הפקקים ההולכים ומתארכים.
גם הרציונל של רגב לאותם שלושה לאווים הינו לטעמי אינטואיטיבי בעליל ומבוסס על אי הבנה מהיסוד שרק מערכת היסעים המונית תוכל לשחרר את צוואר הבקבוק. למטרו התנגדה רגב בגלל שטענה שצריך להעניק עדיפות להשקעה בתחבורה בפריפריה. לנת"צים משום שהבחינה שהם כמעט ריקים, זאת לעומת הנתיבים הרגילים שבהם מזחלים טורי מכוניות. ולתוספת הנתיבים, גם כן, מתוך הנחה שיהיה יותר מקום ליותר מכוניות ולא יהיו פקקים יותר.
ובכן, מה שיקרה זה בדיוק ההיפך מזה. ביטול המטרו בגוש דן רק יחמיר כפל כפליים את בעיית הפקקים, ובמיוחד שעל פי כל התחזיות מצבת כלי הרכב במדינת ישראל אמורה להכפיל את עצמה מכ-3.5 מיליון כיום לכ-7-8 מיליון בעוד 20 שנה. פיתוח התחבורה בפריפריה כבודו במקומו מונח, אולם אין כל קשר, לא מניה ולא מקציה, בינו לבין ההכרח לפתיחת המטרו בגוש דן.
כנ"ל הנת"צים, שתפקידם הינו להעניק עדיפות לתחבורה ציבורית ועידוד השימוש בהם, הן על ידי אוטובוסים והן על ידי כלי רכב המסיעים 4 נוסעים ומעלה. ביטול הנת"צים או הגבלתם יגרום בדיוק לתופעה הפוכה, של התחזקות יתר של השימוש ברכב פרטי, מה שרק יגדיל את היקף הפקקים.
אולם שיא השיאים, לטעמי, היה הרעיון שרגב אימצה, לדבריה, מדובאי, שם הכבישים הינם ברוחב של 5-6 מסלולים. ראשית, לא ניתן להשוות כלל את הצפיפות בדובאי לזו שקיימת אצלנו. ושנית, על פי כל מחקרי התחבורה ועל פי הניסיון של עשרות מטרופולינים גדולים בעולם, הרחבת כבישים בעוד מסלולים רק יצרה מצב אבסורדי בו עוד כלי רכב נדחקו לאותם מסלולים והגיעו לבסוף לפקק, בדומה לנהר בעל ערוץ רחב שמהולך ונהיה צר ככל שהוא מתקרב אל השפך לים.
ויתרה מכך: ברור בעליל שאם על פי תכנית רגב יוסטו סכומי עתק מתחבורה ציבורית לטובת סלילת עוד ועוד כבישים, נושא שאף הוא הועלה על ידה, עובדה זו תפגע במישרין בפיתוח תחבורה ציבורית שהינה, כאמור, על פי כל הפרמטרים, הכרח המציאות.
תקוותי רק כי מומחי ויועצי תחבורה מיומנים, שכאלה ישנם הן במשרד התחבורה והן מחוצה לו, ידעו להסביר לשרה רגב את טעותה האסטרטגית שעלולה להשפיע באופן דרמטי על מצב תשתיות התחבורה במדינה במהלך העשורים הבאים.
כותב המאמר, עמית דובקין, הוא אסטרטג נדל"ן יועץ תקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן