האם "דיירים עתידיים" בדירות שטרם אוכלסו, יכללו בספירת האוכלוסייה הרשמית?

הצעה חקיקתית חדשה מבקשת לכלול "תושבים פוטנציאליים", דיירים עתידיים של דירות שטרם אוכלסו, בספירת האוכלוסייה הרשמית של רשויות מקומיות בישראל, שכן מימון הרשויות המקומיות בישראל מושפע במידה רבה ממספר התושבים הרשומים בהן. 

חוקי השלטון המקומי קובעים כי גודל האוכלוסייה (לפי נתוני הלמ"ס) ישמש מפתח לחלוקת משאבים וקביעת מבנה הממשל המקומי . לדוגמה, מספר חברי המועצה ומספר סגני ראש העיר נקבעים לפי מדרגות של גודל אוכלוסייה, וכך גם שכר ראש הרשות ובכיריה.

ברשות עם עד 250 אלף תושבים אפשר למנות שני סגנים בשכר, בעוד עיר גדולה יותר (מעל 250 אלף) רשאית למנות שלושה סגנים. כל סגן כזה עולה לקופה הציבורית עשרות אלפי שקלים בחודש. נוסף לכך, המדינה מעבירה מענקים ותמיכות על בסיס מספר התושבים. למשל, מענקי האיזון לתמיכה ברשויות חלשות מחושבים בין היתר לפי גודל האוכלוסייה (יחד עם מדדים חברתיים-כלכליים). בשנת 2015 הסתכמו מענקי האיזון לרשויות בכ-3.08 מיליארד ₪ . 

גם ה"קרן להרחבת ההשקעה בתושב", מנגנון תקצוב שנועד לעודד תוספת יחידות דיור, מחלקת כספים לפי גידול במספר התושבים. ברור אפוא שמספר התושבים הרשמי הוא מטבע קשיח בשלטון המקומי: הוא מיתרגם ישירות לכסף ולכוח אדם.

“תושבים פוטנציאליים” – תמריץ מסוכן לניפוח הבירוקרטיה

על הרקע הזה, הוספת "תושבים עתידיים" לספירה הרשמית היא מהלך מעוות שכן, ההצעה מתירה לכלול בחישוב גם דיירים של דירות בבנייה שטרם אוכלסו . 

הטענה של יוזמיה היא שמדובר בתמריץ עבור העיריות, מתוך מחשבה שראש רשות יפעל במרץ להוסיף יחידות דיור אם ידע שכבר כעת ייהנה מתקציבים ומתגמול על אותן דירות. אבל זהו תמריץ בעייתי ומוטה. למעשה, ראש רשות יוכל לקבל העלאת שכר ותוספת תקנים עוד לפני שאזרח אחד נוסף עבר להתגורר בעירו. המתנגדים להצעה מזהירים מניגוד עניינים, בו שיקולים אישיים יאפילו על התכנון המקצועי. במקום תכנון שקול לטובת הציבור, עלול להיווצר מירוץ לבניית דירות"על הנייר" רק כדי לנפח את סטטיסטיקת האוכלוסייה. מי שישלם את המחיר יהיו תושבי העיר, שעלולים למצוא את עצמם עם שכונות חדשות ללא תשתיות מתאימות, בעוד תקציבי העירייה מתועלים קודם כל לכיסוי משכורות בכירים ולמימון מנגנון מוניציפלי תפוח. תגמול אישי ופוליטי הוא לא הדרך להתמודד עם העומס התכנוני הנובע מבנייה מרובה.

במדינות ה-OECD גישת התקצוב המקומי שונה בתכלית. אוכלוסייה נספרת על בסיס נתונים בפועל, לרוב מפקד אוכלוסין או אומדני אוכלוסייה שנתיים, ולא על סמך תחזיות עתידיות. כך למשל, באנגליה חישוב מענקי הרשויות המקומיות מתבסס על תחזיות אמצע שנה של גודל אוכלוסייה לאותה שנה, המבוססות על נתוני הגירה ולידות, כלומר, הערכה ריאלית של תושבים קיימים.

הרעיון של ספירת "דיירים פוטנציאליים" טרם אכלוס היה נתפס שם כמוזר, ואינו מיושם כהערכה לתקצוב. גם תקצוב הרשויות בעולם מותנה בביצועים ובצרכים אמיתיים: מדינות דוגמת גרמניה ובריטניה מנהיגות נוסחאות מורכבות הלוקחות בחשבון מאפיינים דמוגרפיים וחברתיים של תושבים בפועל, לא של דירות ריקות.

יתרה מזאת, רבות ממדינות ה-OECD חותרות לצמצום הבירוקרטיה המקומית, לא להגדלתה. ישראל בולטת לרעה בגודל המגזר המוניציפלי: יש בה 257 רשויות מקומיות – מספר גבוה ביחס לגודל המדינה, ומספר חסר תקדים של בעלי תפקידים פוליטיים בשכר. 

נכון ל-2020 כיהנו בארץ 294 סגני ראש רשות בשכר מלא, כל אחד מהם בעל עלות שכר חודשית של 30–35 אלף ש”ח . לשם השוואה, בדנמרק (מדינה בגודל אוכלוסייה דומה לישראל) היו בעבר 270 רשויות מקומיות – מספר שישראל עברה אף בו את הדני – אך שם בחרו במהלך של איחוד רשויות והפחיתו אותן לכ-90 בלבד , ובכך קיצצו בלמעלה ממחצית עלויות המנגנון. גם יפן ביצעה רפורמה דומה וצימצמה דרסטית את מספר הרשויות שלה. המגמה העולמית ברורה: חיזוק היעילות של השלטון המקומי, במקום תחזוקת מנגנונים מנופחים. בישראל, למרבה האירוניה, הוצאות השלטון המקומי גם כך מצומצמות יחסית במונחים לאומיים, רק 5.5% מהתמ״ג מופנים לשלטון המקומי (נתון לשנת 2015, מקום 26 מתוך 35 מדינות OECD), לעומת ממוצע של 16.4% במדינות ה-OECD – אך למרות זאת המשאבים המעטים מפוזרים בין יותר מדיי רשויות ובכירים. התשובה לכך אינה ביצירת פיקציות של תושבים, אלא בצמצום מבנה ועלויות ובחלוקת תקציב לפי מציאות דמוגרפית אמיתית.

מדיניות התקצוב חייבת להישען על אכלוס בפועל, לא על פוטנציאל עתידי ערטילאי. ישנן דרכים ישירות לעודד בנייה למגורים ללא עיוותים: ניתן, למשל, להעניק מענקי פיתוח מותנים, העברת תקציב להכנת תשתיות בשכונות חדשות, אך הפעלה מלאה של המענק רק לאחר שאחוז מסוים מהדירות אוכלס. כך הרשות תקבל סיוע להתכונן לקליטת תושבים, מבלי לקבל תגמול סופי לפני שהגיעו התושבים בפועל. 

מודל כזה שומר את האיזון, הוא גם מדרבן את העיריות לקדם בנייה ואיכלוס (כדי לקבל את יתרת התקציב), וגם מונע בזבוז כספי ציבור על "תושבי רפאים".

בסופו של יום, תקציבי המדינה נועדו לשרת את האזרח, את מי שחי בעיר וזקוק לשירותים, ולא למלא את קופת הרשות על סמך תחזיות אופטימיות. המדיניות הנכונה חייבת לוודא שכל שקל מגיע בזמן הנכון ולמקום הנכון, רווחת הציבור ולא רווחת הפוליטיקאים.

*הכותבת, ד"ר בלה ברדה ברקת, היא יזמת, מומחית להשקעות נדל"ן

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן