תסמונת מינכהאוזן של שוק הדיור

תסמונת מינכהאוזן הינה הפרעה פסיכיאטרית בה אתה מעמיד פני חולה, זאת על מנת שירחמו עלייך ויטפלו בך על מיטת החולי המדומה. במקרים קיצוניים מסוימים מדובר גם בהורה המכאיב וגורם נזק כזה או אחר לצאצא שלו, זאת על מנת לרחם עליו אחר כך ולטפל בו.

תסמונת זו קרויה על שם הברון הגרמני מינכהאוזן, שחי בעיר הנובר במאה ה-18, ושהיה ידוע לכל בסיפורי הבדיות שהמציא, ובמיוחד עלילות גבורה, זאת על מנת לפאר את שמו כגיבור כל יכול.

נזכרתי בתסמונת נדירה זו, שעה שניתחתי אחורנית את הליכי קבלת ההחלטות בענף הנדל"ן בכלל ושוק הדיור בפרט, במרוצת שני העשורים האחרונים המתאפיינים במחסור גדל והולך בהיצע ובעליית מחירים ללא תקדים של 230 אחוזים מאז 2004, השנה בה החל ה"ראלי" של עליות מחירים ומחסור בהיצע.

ובכן, לא צריך להיות גאון גדול על מנת לנחש את ההצהרות של תריסר שרי שיכון שהיו מאז, אחד מהם מכהן כיום כנשיא מדינת ישראל, ועל מנת לצטט את אינספור ההבטחות שהיו על מנת לצמצם את הביורוקרטיה והליכי הרישוי ועל מנת שהיצע התחלות הבנייה ינסוק כלפי מעלה.

70 אלף? 80 אלף? 90 אלף? וטולי 100 אלף התחלות בנייה לשנה? בינינו: כל מספר זוכה, אבל בפועל התחלות הבנייה הצליחו במקרה הטוב לגרד את ה-50 אלף וברוב המקרים אף פחות מכך.

התחדשות עירונית? ובכן, חלפו מבלי להרגיש בדיוק שני עשורים מאז הוכרז ב-2005 על תמ"א 38 כתוכנית לאומית לחיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה וגם גם על מנת להגדיל את ההיצע. מאז זרמו מים רבים בירקון, אולם התוכנית מקודמת ברובה הגדול בערים באזור הביקוש במרכז הארץ, וגם זה בעצלתיים.

דיור מוזל לצעירים?
ובכן, חלף בדיוק עשור מאז הכריז שר האוצר ובשר העל לנושא הדיור משה כחלון על מחיר למשתכן, שבינתיים התחלף שמה למחיר מטרה ולאחר מכן דירה בהנחה. נכון להיום, רק כ-3.5 אחוזים מבין הזכאים זכו בהגרלה, אולם גם כך מדובר בתענוג מפוקפק, במיוחד לאור הזמן עד לקבלת המפתח, הכרוך בתשלומים נכבדים על תשומות בנייה ועל דמי שכירות בתקופת הביניים הממושכת.

ואם ניצור גרף שינתח את עליית מחירי הדיור באותם שני עשורים, נגיע בנקל למשוואה לפיה ככל שהמחסור נותר על כנו, באת בעיקר עקב הביורוקרטיה הממושכת, כך גם רמות המחירים עולים בהתאם.

והפתרונות? עם טיפה רצון אמיתי של מקבלי ההחלטות בממשלה, ובכלל, המצב כיום יכול היה להיות שונה לחלוטין.

ברור כי פיקוח הדוק על מחירי מכרזי הקרקע של רשות מקרקעי ישראל, זרוע ביצועית של המדינה, היה מגדיל משמעותית את ההיצע ומוזיל את מחירי הדיור בעשרות אחוזים.

ברור כי קיצור הליכי רישוי וביורוקרטיה היו מוציאה מן הכוח אל הפועל הרבה יותר היתרים ובזמן קצר לאין שיעור.

ברור כי אם במקום מבצעי ההוזלה המיותרים, מכלום לכלום, רק מקטינים את היצע הדיור בשוק החופשי, היו קובעים סטנדרטים כלליים לסבסוד, אזי הרבה יותר זכאים היו נהנים וגם לא היה נוצר מצב בו משקיעים זריזים מתנפלים על דירות אלה, שחלקן מוטל עד היום כאבן שאין לה הופכין.

וברור כי אם ממשלות ישראל היו באמת מתכוונות להפוך את נושא המחסור בדיור ליעד לאומי מועדף, זאת אם תכנית אסטרטגית לטווח ארוך ולא שליפות חוזרות ונשנות מהמותן, היינו מצויים כיום באופרה לגמרי אחרת.

אבל בינינו: בשביל מה לחסוך מהאזרח את תסמונת מינכהאוזן בה דוקרים ומכאיבים לו פעם אחר פעם בהצהרות כוזבות ובתקוות שווא, ואחר כך, כשהוא כבר על מיטת חוליו המדומה, לתחוב לפיו ממתק על מנת לנחם אותו, זאת עד לדקירת הכאב הבא בתור?!

*כותב המאמר עמית דובקין הוא אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן