בית המשפט קיבל תביעה שהגישה בעלת דירה נגד היזמית: "אין זה מתקבל על הדעת כי ישנו לתובעת את הזכויות הקנייניות בדרך אגב"
איחור של למעלה משנה במסירת דירה, ליקויי בנייה וגינה קטנה מהמובטח, יעלו ליזמית תמ"א 38 כ-290 אלף שקל – כך עולה מפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, בתביעה שהגישה בעלת דירה בפרויקט נגד היזמית.
לפני כ-13 שנים נחתם הסכם תמ"א 38 בין דיירי הבניין, ביניהם התובעת, לבין החברה היזמית, ובחודש מרץ 2015 הוצא היתר בנייה לפרויקט. עבודות הבנייה הסתיימו ב-6 בנובמבר 2018, ולטענת התובעת מדובר באיחור משמעותי לעומת המועד שנקבע בחוזה. עוד טוענת התובעת כי הגינה שהוצמדה לדירתה שאותה קיבלה במסגרת ההסכם עם היזמית הייתה שונה ממה שהובטח לה, וכן נטען כי בדירה התגלו ליקויים. על רקע זה, הגישה בעלת הדירה תביעה בסך 450,000 שקל, שכללה תביעות על ליקויי בנייה, עיכוב במסירה, ירידת ערך הדירה בגלל השינויים בגינה, וכן עוגמת נפש.
היזמית, מצדה, טענה כי הליקויים בדירה נגרמו באשמת התובעת. לדבריה, התובעת ביצעה עבודות בצורה עצמאית בדירה, אשר הפריעו לעבודות החברה, ואשר בחלקן אף היו בנייה לא חוקית, והליקויים נגרמו עקב עבודות אלה. היזמית אף הגישה תביעה נגד בעלת הדירה, ודרשה להורות לה להסיר שער שבנתה בצורה לא חוקית, וכן תבעה אותה בסך של 36,311 שקל בגין חוב כספי שנגרם, בין השאר, בגלל הבנייה הלא חוקית לכאורה.
השופט יאיר דלוגין החליט, כאמור, לקבל את רוב טענותיה של התובעת. בכל הנוגע לתביעה המתייחסת לגינה. לטענת התובעת, בהסכם איתה הובטחה לה גינה בשטח של 65.5 מ"ר, אך בפועל, טענה, קיבלה רק 38.2 מ"ר. כמו כן, היא טענה כי בגינה לא הייתה רציפות בין השטחים, והיו הפרשי מפלסים. מודד מקצועי מטעם בית המשפט קבע כי השטח בפועל הוא 45.93 מ"ר. האומדן הזה קיבל את אמון בית המשפט. מומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעת כי בכך נגרמה לדירה ירידת ערך של 100,000 שקל – סכום המבטא הן את הפרשי השטחים, והן את הפרשי המפלסים בין חלקי הגינות, שהופרדו בדרם מדרגות שלא היה בתכנית המחייבת.
היזמית, מצדה, טענה כי אין לחייב אותה, והסבירה כי בהתאם לתשריט שנחתם בשלב מאוחר יותר, ושהוא המחייב לטענתה, נגרע חלק משטח הגינה. השופט דלוגין דחה את הטענה הזאת, וקבע כי רק התשריט שנספח להסכם התמ"א הוא המחייב: "טענת הנתבעת שלפיה התשריט המחייב הוא תשריט ההיתר – דינה להידחות. אין זה מתקבל על הדעת כי ישנו לתובעת את הזכויות הקנייניות בדרך אגב, רק בשל העובדה שתכנית ההיתר שונה מן הנדרש לפי התכנית החוזית המחייבת, ללא החתמה על הסכם מפורש המשנה את זכויותיה".
בנוסף, השופט חייב את היזמית לפצות את בעלת הדירה ב-17,870 שקל בגלל ליקויים. לטענת החברה היזמית ליקויים נגרמו באשמת עבודות שביצעה בעלת הדירה, אך השופט דחה טענה זו: "לא ניתן לקבל את הטענה הכללית שלפיה הליקויים נגרמו בשל עבודות התובעת, כשאין התייחסות ממוקדת וספציפית כי ליקוי פלוני הוא בעבודות בנייה שהתובעת ביצעה".
גם בכל הנוגע לאיחור במסירת הדירה, השופט קיבל את עמדת בעלת הדירה, תוך שהוא מבקר את היזמית. לטענת התובעת, הדירה נמסרה באיחור של 14 חודשים. לדבריה, הבנייה הייתה צריכה להסתיים תוך 21 חודשים מתחילת הבנייה, שהחלה בנובמבר 2015 – קרי, להסתיים עד 30 באוקטובר 2017. בפועל, טענה התובעת, הבנייה הסתיימה רק ב-6 בנובמבר 2018, אז הונפק טופס 4. היזמית, מצדה, טענה כי מועד קבלת טופס 4 אינו רלוונטי לתובעת ולדירות הקיימות. לדבריה, העבודות הסתיימו באוגוסט 2017, ואז התובעת החלה בעבודות שיפוץ שנמשכו בין 5 ל-7 חודשים. לטענת היזמית, לא היה עיכוב בסיום העבודות.
השופט דלוגין דחה טענה זו: "משאין מחלוקת כי טופס 4 הוצא רק ביום 6.11.18, חזקה היא כי זה המועד בו הושלמו העבודות ביחס לדירות. הנתבעת (היזמית) לא הביאה כל ראיה אחרת לתמוך בטענה הכללית והסתמית שלפיה עבודות בדירת התובעת הושלמו קודם להנפקת טופס 4, לא פרוטוקול מסירה, לא יומני עבודה ולא שום ראיה ממשית אחרת". השופט קבע כי בהתאם לחוזה, הפיצוי שמגיע לתובעת בגין האיחור הוא 134,444 שקל.
בסך הכל, השופט קבע כי היזמית תפצה את בעלת הדירה ב-260,000 שקל בגלל העיכוב במסירה, הליקויים, ירידת הערך בגלל הגינה, וכן הוצאות על חוות הדעת. כמו כן, השופט הטיל על היזמית לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 30,000 שקל.
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
