הטבות הקרקע לבני מיעוטים: תמריץ הוגן או אפליה ממסדית?
כאשר המדינה מחלקת קרקעות במחירים מצחיקים לקבוצה מסוימת, היא לא רק יוצרת עיוות אלא גם מונעת תחרות ושוויון כלכלי // דעה
כאשר המדינה מחלקת קרקעות במחירים מצחיקים לקבוצה מסוימת, היא לא רק יוצרת עיוות אלא גם מונעת תחרות ושוויון כלכלי // דעה
לאחרונה, מועצת מקרקעי ישראל קיבלה החלטה שמעניקה הנחות חסרות תקדים של 90% על קרקעות למשרתי כוחות הביטחון הערבים, במטרה לעודד את השתלבותם ולתמרץ את שירותם. לכאורה, מדובר בהחלטה אסטרטגית חיובית – גישה שמעודדת השתלבות ומחזקת את הקשרים בין מגזרים שונים בתוך המדינה. אך כאשר בוחנים את המשמעויות העמוקות יותר, אי אפשר שלא לתהות: מדוע ההטבה הזאת מופנית באופן סלקטיבי?
החלטת המועצה משדרת מסר ברור – יש אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. במקום להעניק תמריצים לכלל המשרתים בכוחות הביטחון, המדינה יוצרת הפרדה מלאכותית שעלולה להעמיק שסעים ולאחד את הציבור היהודי בתחושת קיפוח מול מדיניות מפלה. הרי עידוד השירות בכוחות הביטחון הוא מהלך מבורך, אך למה לא להחיל אותו על כולם? חיילים יהודים המוסרים נפשם למען ביטחון המדינה אינם ראויים להטבה דומה?
מעבר לפן הערכי, יש כאן השלכות כלכליות רחבות היקף. קרקעות הן משאב מוגבל, ובעת שהמדינה נאבקת עם מחירי דיור מאמירים, הענקתן בהנחות דרמטיות לקבוצה מסוימת בלבד מעוותת את השוק. בכך היא יוצרת אפליה כלפי צעירים יהודים ששירתו בצבא ושואפים לרכוש קרקע בתנאים הוגנים. האם מדיניות הדיור צריכה להפוך לזירת אפליה מגזרית במקום לכלי עידוד אמיתי? המשמעות הכלכלית של החלטה זו מרחיקת לכת. כאשר המדינה מחלקת קרקעות במחירים מצחיקים לקבוצה מסוימת בלבד, היא לא רק יוצרת עיוות בשוק, אלא גם מונעת תחרות הוגנת ופוגעת בעקרון השוויון הכלכלי. בנוסף, אם הקרקעות מחולקות כמעט בחינם, מי ערב לכך שהן לא יימכרו לצד שלישי במחירי שוק, וכך למעשה תיווצר דרך עקיפה לעשיית רווחים על חשבון המדינה? זו נקודה קריטית שיש לתת עליה את הדעת.
תקדים מסוכן
אם היום המדינה מאפשרת אפליה מגזרית במדיניות הדיור, מה ימנע ממנה להחיל מדיניות דומה בתחומים אחרים? האם נראה בעתיד סבסוד מסיבי נוסף בתחומים כמו השכלה גבוהה, הלוואות דיור או מיסוי – תוך הבחנה מגזרית? האם נגיע למצב שבו ההשתייכות הלאומית קובעת את סיכויי ההצלחה הכלכלית של אדם במדינת ישראל? אם המטרה היא לתגמל את מי שתורמים לביטחון המדינה, הגישה הנכונה היא מתן הנחות לכל המשרתים – ללא הבדלי דת ולאום. זה יהיה המסר הברור ביותר של שוויון, של עידוד שילוב ושל חיזוק החברה כולה. מדיניות שונה תיצור תחושת אפליה שעלולה להוביל דווקא להעמקת הקרע החברתי. כעת, מוטלת האחריות על קובעי המדיניות לתקן את העיוות הזה ולהרחיב את ההטבות לכל המשרתים. זהו צעד הכרחי לשמירה על אמון הציבור במדינה, בביטחון ובמערכת הכלכלית כאחד. המבחן האמיתי של מנהיגות הוא היכולת ליצור מדיניות הוגנת ויציבה, כזו שתשמור על האחדות הלאומית ועל עקרונות הצדק החברתי.
*הכותב, אלחנן ליזרוביץ, הוא מנכ"ל קבוצת ההשקעות ELG המתמחה בנדל"ן בארץ ובחו"ל
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן