"אין כאן ניהול וזה מה שהכי כואב"

אי אפשר להתעלם מזה: יש כאן כישרון. מדינת ישראל היא הוכחה חיה ליכולת של רעיון להתממש. מאגר של יצירתיות, חדשנות, יוזמה — מהחקלאות ועד ההייטק, מהרפואה ועד המדע. ישראלים זוכים בפרסי נובל, מקימים סטארט־אפים, פורצים דרך בטכנולוגיות שהעולם כולו מסתכל עליהן.

אבל הבית שהקמנו לעצמנו — המדינה הזאת — מתפקדת הרבה פחות טוב. לא כי אין כאן מוחות. כי אין כאן ניהול. וזה מה שהכי כואב. כי ההיסטוריה שלנו מוכיחה שאנחנו יודעים להקים מערכות. תנובה, סולל בונה, אגד, צים, טבע — מפעלים שלמים של תעשייה, תשתיות, שירותים — כאלה שבנו פה לא רק מדינה, אלא יכולת לשרוד ולהתפתח.
אבל עם הזמן, משהו התקלקל. המערכת מתפוררת. לא כי היא לא יודעת לתפקד — אלא כי אין לה הנהגה שמחזיקה אותה באמת. במקום לתחזק, לפרוס תשתיות, לחזק את השירותים הציבוריים, לדאוג לביטחון האזרחי — מפרקים, מקצצים, מדחיקים.
המלחמה מול איראן חשפה את זה שוב. כשצריך מוכנות אמיתית — היא לא שם. כשצריך תשתיות חזקות — הן חלשות. כשצריך מערכת שתדע לתפקד גם בשגרה וגם בחירום — אנחנו מגלים כמה היא רעועה.
ומה מציל את המצב בכל פעם? היוזמות מהשטח. האזרחים. הארגונים שממלאים את הוואקום. דוגמה לזה ראינו בהתארגנות של “אחים לנשק”, שהצליחו בתוך כאוס שלם להקים מערכת חלופית: לוגיסטיקה חכמה, רשת אספקה, ניהול במוקדים הנכונים.|אבל מדינה לא יכולה להישען על אלתורים. מדינה צריכה להישען על תכנון.

עקרונות של חוסן, של גמישות, של מוכנות — זה לא מותרות. זה הבסיס. זה מה שמבדיל בין מקום שמתפרק בכל משבר, לבין מקום שיודע לחזור לתפקוד, לשמור על החיים, ולבנות את עצמו מחדש.
כבר לפני קרוב למאה שנה, הגיאוגרף וולטר כריסטלר דיבר על זה בתיאוריית "המקומות המרכזיים": רשת של מוקדים מחוברים — גדולים, בינוניים וקטנים — שיוצרים מערכת גמישה, תפקודית, שמחזיקה גם בעומס, גם במשבר.
אם ישראל רוצה להמשיך להיות מדינה שיודעת להמציא דברים, להוביל קדמה — היא חייבת קודם כול לדעת לנהל את עצמה. לבנות מערכת אמיתית, להחזיר אמון, ולתכנן ברצינות.
כי כישרון יש כאן בשפע. עכשיו צריך גם הנהגה שמבינה שהכישרון הזה לא מספיק  צריך לנהל אותו, לבנות עליו, לשמור עליו.

*הכותבת, אורנה אנג'ל, מכהנת כיו"ר התאחדות האדריכלים 

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן