פסק הדין עסק בשטח חקלאי ב"עיר היין" באשקלון, וקבע כי השבת הזכויות מוגדרת כמכירה, ללא קשר לסיבה להשבת הקרקע
השבת זכויות במקרקעין לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מוגדרת כמכירה, המחויבת במיסוי על פי חוק המקרקעין. כך קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בפסק דין שדחה ערר שהגישה בעלת זכויות חכירה על שטחים חקלאיים, שהשיבה את הקרקע לרמ"י במסגרת פיתוח שכונת "עיר היין" באשקלון.
העוררת ובן זוגה המנוח היו בעלי זכויות חכירה בחמש חלקות, אשר נחכרו בשנות החמישים על ידי אגודת "הדרי אשקלון" לשם גידול הדרים. על פי חוזה החכירה, רמ"י רשאית לסיים את החכירה במקרה של שינוי ייעוד קרקע. לאחר אישורה של תכנית עיר היין באשקלון (תמ"ל 1006), הכוללת 11,500 יח"ד, שבמסגרתה שונה ייעוד הקרקע למגורים, הודיעה רמ"י לעוררת על כך שעליה להשיב את הקרקע. בעקבות זאת, נחתם בין רמ"י לעוררת הסכם פיצויים.
לאחר החתימה על ההסכם, הגישה העוררת מנהל מיסוי מקרקעין באר-שבע הצהרות על מכירת הזכויות במקרקעין. בהצהרותיה דיווחה העוררת על העסקאות כהפקעה ודרשה זיכוי ממס שבח בשיעור מחצית מהמס. המנהל סירב לקבל את טענתה של העוררת על כך שמדובר בהפקעה, וקבע את המס בשיעור מלא.
העוררת הגישה השגות על השומות, בטענה כי מדובר בהפקעה ולפיכך זכאית היא לזיכוי ממס השבח. עורך דינה טען שלא מדובר בעסקת מקרקעין, ולפיכך אין כלל חבות במס שבח. מנהל מיסוי המקרקעין דחה את ההשגות וקבע כי לא מדובר בהפקעה, מהטעם שהשבת המקרקעין נסמכה על הוראות חוזה החכירה בין הצדדים, ומאחר שמדובר בפעולה משפטית רצונית במסגרת ההסכמים בין העוררת לבין רמ"י. במהלך הדיון בין העוררת למנהל מיסוי המקרקעין, ניתן בית המשפט העליון פסק דין, במסגרת הליך אחר, שלפיו הליך השבת קרקע איננו הפקעה.
לאחר דחיית ההשגות, העוררת הגישה ערר לבית המשפט המחוזי, שפעל כוועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין. העוררת טענה בערר כי לא מדובר בעסקה במקרקעין החייבת במס שבח, וכי יש לחייב את העסקה במס על-פי פקודת מס הכנסה. ולטענתה, היא פטורה ממס הכנסה. העוררת הוסיפה וטענה כי היה על המנהל לשקול את חיוב הפיצוי במס במסלול מיסוי חלופי, במסגרת פקודת מס הכנסה, על רקע מצבה האישי והבריאותי.
השופטת יעל ייטב דחתה את הערר, וקבעה כי ויתור על קרקע בתמורה לפיצוי היא עסקת מכירת החייבת במס שבח. השופטת ציינה כי אין כל משמעות לנסיבות שבעטיין ויתר החוכר על הקרקע: "אין מחלוקת על כך שערב שינוי היעוד, הייתה העוררת חוכרת במקרקעין, ועל כן היו בידיה זכויות במקרקעין. מכירת הזכות במקרקעין, החייבת במס שבח, כוללת שורה של פעולות באותן זכויות, לרבות ויתור על זכויות, או העברתן, ואין כל נפקות לטעם שבעטיו הועברו הזכויות במקרקעין, האם היה זה ביוזמת העוררת, האם היה זה מכוח הסכמי החכירה, או שמא מכוח הפקעה. החזרת הזכויות לידי רמ"י בעקבות שינוי הייעוד, הנעשית על פי החוזים שנכרתו בין הצדדים ובהתאם להחלטות רמ"י, הינה אפוא בגדר מכירת 'זכות במקרקעין', החייבת במס שבח, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה היא אינה בגדר הפקעה".
בנוסף, השופטת דחתה את בקשתה של העוררת לחייבה במס בהתאם לפקודת מס הכנסה: "ככל שמדובר ברווח הון, מוענקת הבכורה לחוק מיסוי מקרקעין, כך שהשבח יחויב במס בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין ולא כרווח הון בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה". כמו כן, נמתחה ביקורת על העוררת שטענה כי מנהל מיסוי המקרקעין היה צריך לחייבה במס הכנסה: "המנהל אינו שוקל איפה האם יש לחייב את השבח במס על פי פקודת מס הכנסה או על פי חוק מיסוי מקרקעין, כפי שהציעה העוררת בסיכומיה, אף לא מדובר בשני אפיקי מיסוי הנתונים לבחירתו של המנהל, מהטעם שהמנהל אינו עוסק בהפעלת ויישום הוראות פקודת מס הכנסה, והמידע הרלוונטי אינו מצוי בידיו".
השופטת, כאמור, דחתה את הערר והטילה על העוררת הוצאות משפט בסך 30,000 שקל. שני חברי הוועדה הנוספים, שמאי המקרקעין גד נתן וגדי גבאי, הצטרפו לעמדתה.
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
