האם מנהלי העבודה באתרי הבנייה הוכשרו בתחום הבטיחות?

לא מכבר עודכנתי אודות שני מנהלי עבודה בארה"ב שקיבלו כל אחד קנס עצום של רבע מיליון דולר לאחר שפועל נפל מהקומה ה-17 של מגדל שאותו בנו ביוסטון, טקסס. במדינת ישראל, מן הסתם, היו מנהלי עבודה אלה יוצאים בלא כלום. 

נשאלת השאלה: איזה פתרון הינו טוב יותר לוקה בספרות של כ-13,000 אתרי הבנייה הפזורים ברחבי מדינת ישראל? האם ההפקרות הנוכחית, בה רוב רובם של האתרים מופקרים ללא כל פיקוח של מינהל הבטיחות במשרד העבודה? או שמא עדיפה מה שאני מכנה "דיקטטורה דרקונית" המאפיינת את עקיפת של נושא הבטיחות בארה"ב וכן במספר מדינות מערביות נוספות?

התשובה שלי הינה – לא זה טוב ולא זה טוב. מחד גיסא ההפקרות אצלנו דורשת שינוי דיסקט מיידי ומאידך גיסא הדרך שעליה אני ממליץ לשינוי הדיסקט הינה לא באמצעות גישה דרקונית וחסרת פרופורציות אלא באמצעות מה שאני מכנה "סנקציות חיוביות". על מנת לסבר את האוזן – רוב רובן של חברות הבנייה הישראליות חוסכות עד כדי אבסורד, את תקציבי הבטיחות.

אם בארה"ב ובאירופה משקיעה חברת בנייה בממוצע כאחוז עד אחוז וחצי מהתקציב בנושא הבטיחות, הרי שבמדינת ישראל מדובר בכרבע עד שליש אחוז בלבד. לדידי, אין משגה גדול מכך, זאת משום שבבוא יום פקודה יצטרכו אותן חברות לשלם עשרות מונים יותר במקרה של, חלילה תאונה. 

אולם, וזה אולם גדול ישנם שני צדדים למטבע: חברות הבניה לבדן לא יוכלו לעמוד בנטל. על הממשלה ומקבלי ההחלטות להכניס יד עמוק לכיס, זאת על מנת להשוות את תנאי הבטיחות בארץ לאלה הקיימים בחו"ל. באירופה, לדוגמא, כל אתר ואתר מוגן עם מצלמות באמצעים אלקטרוניים באופן מושלם ושום גורם זר אינו מורשה להיכנס אליו. כמו כן, הממשלות והעיריות מסייעות משמעותית לקבלנים, בכל מה שקשור לשדרוג הציוד ותשתיות הבטיחות. 

יתרה מכך, בחלק נכבד מאתרי הבנייה מקדימים תרופה למכה ואת גרמי המדרגות בין הקומות בונים כבר בשלבים הראשונים, זאת על מנת למנוע סיכון מיותר של העובדים באתר. כמו כן, ובמידה ומדובר בפועלים זרים שאינם מבינים לא את השפה ולא את המנטליות, הם עוברים הכשרה מוקפדת עוד בטרם כניסתם לעבודה וכן במהלך ביצוע הפרויקט.

נושא כאוב נוסף הינו מידת המיומנות של מנהלי העבודה באתרים. בישראל רשומים כ-7000 מנהלי עבודה שחלקם הגדול אינם מיומנים כלל לשמש בתפקיד אחראי זה באתרי הבנייה, לא כל שכן במגדלים גבוהים הדורשים מיומנות מקצועית רבה ביותר.

שומה עלינו לזכור כי עד לשנים האחרונות רוב רובה של הבנייה במדינת ישראל, התאפיינה בבניינים נמוכים בני 4-8 קומות ואילו כיום אחוז גבוה מהבניינים הינם בני 20 קומות וגם הרבה יותר מכך. לטעמי, זוהי נקודת תורפה קריטית ומשמעותית ביותר בנושא העדר הבטיחות. ברוב רובן של ארצות המערב המתוקנות, קיימים "אבא ואמא" שאחריותן הישירה על הפרויקט ברורה לכל. אצלנו, לצערי, שריר וקיים הפתגם "להצלחה אבות רבים, הכשלון יתום".

האחריות מתנדנדת שלא לצורך בין משרד העבודה ומינהל הבטיחות לבין 78 עיריות ו-255 רשויות מקומיות והוואקום הזה, כמובן רק מתדלק את ההפקרות באתרי הבנייה משנה לשנה.  אם כך, למה אני מתכוון ב"סנקציות חיוביות": פירושן שהממשלה והרשויות המקומיות במקום לרדוף אחר היזמים ולחפש אשמים, יסייעו להם הן בהסברה, הן בהכשרת מנהלי עבודה ועובדים, הן בשדרוג ציוד הבטיחות באתרים והן ברגולציה וחקיקה שלא רק תאיים באכיפה פלילית ובסגירת אתרים אלא גם תעניק "גזרים", זאת באמצעות הטבות מס ופרמיות ליזמים וקבלנים שיעמדו בדרישות ובאתרי הבנייה שלהם לא יתרחשו תאונות.

לסיכום, יש לתת את הדעת לכך שעם ריבוי אתרי הבנייה בשנים הקרובות, פרויקטים יהפכו למורכבים יותר ויותר וידרשו מיומנויות גבוהות ושיתוף פעולה מלא בין כל הגורמים, מה שיחסוך מיליארדים רבים למשק הישראלי, יוריד דרמטית את התאונות ויטיב עם חברות הבנייה בפרט ושוק הדיור בכלל.

*הכותב עורך הדין אלדן דנינו, הינו מומחה לבטיחות באתרי בנייה ולאחריות תאגידית

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

תגיות: