דווקא כעת, לאחר טראומת מגפת הקורונה, כדאי שמקבלי ההחלטות יערכו חישוב מסלול מחדש לגבי התכנון הלאומי של מדינת ישראל. על פי כל התרחישים אנחנו ועמדים להפוך תוך שנים מעטות להיות המדינה הצפופה בעולם והפקוקה בעולם – ויש לכך משמעות כלכלית מרחיקת לכת// דעה
עמית דובקין // צילום: ליאת מנדל
מאת: עמית דובקין
ב-1948, עם הקמת המדינה, התגוררו בישראל כ-650 אלף תושבים והצפיפות היתה מנמוכות בעולם, כ-30 נפשות לקמ"ר, שווה ערך לצפיפות בארצות הברית הענקית או לחלופין באיזור הנגב.
כיום מתגוררים בישראל כ-9.2 מיליון בני אדם, פי 15 יותר מאשר ב-1948, עם צפיפות מהגבוהות בעולם, כ-450 נפשות לקמ"ר, כשאם נחלט מהמשוואה את איזור הדרום והנגב, אזי נגיע לרמת צפיפות של כ-900 נפשות לקמ"ר, הגבוהה ביותר בעולם לאחר בנגלה דש.
ב-1948 היו בסך הכל כ-5,600 כלי רכב פרטיים בלבד בישראל הצעירה, רמת מינוע מהנמוכות ביותר בעולם, כ-9 מכוניות ל-1000 נפשות. כיום מספר כלי הרכב גדל פי 600(!)ליותר מ-3 מיליון, עם רמת מינוע שחצתה את ה-400 מכוניות ל-1000 נפשות.
ב-1948 היו בסך הכל 3 ערים בישראל שאוכלוסייתן חצתה את ה-100 אלף נפשות, תל אביב, חיפה וירושלים. כיום מדובר כבר ב-16 ערים כאלה והצפי הינו כי בעשור הקרוב יחצו עוד לפחות 6-7 ערים את המספר הזה וכי עד 2048 יגיע מספרן לכ-30 ואף יותר.
התחזיות השמרניות ביותר צופות המשך גידול באוכלוסייה ובכלי הרכב ומגמת העיור. בישראל יש כיום לא פחות מ-77 ערים ואחוז האוכלוסייה המתגורר בערים, במועצות מקומיות או ביישובים עירוניים הינו כ-92 אחוזים, מהגבוהים ביותר בעולם.
נוסיף לכך את העובדה שישראל מתאפיינת בגידול האוכלוסייה הגבוה ביותר בעולם המערבי, ומהגבוהים בעולם, עם תוספת של כ-180 אלף תושבים חדשים מידי שנה, תוצאה של גידול טבעי ועלייה, מה שאומר שמידי 5-6 שנים אמורים להתווסף עוד כמיליון תושבים.
ב-2048, כשימלאו למדינה 100 שנה, אנחנו צפויים להגיע לפי הערכות שמרניות, לאוכלוסייה של כ-16-17 מיליון תושבים, כמעט כפליים לעומת היום, ולהפוך באופן רישמי למדינה הצפופה ביותר בעולם כולו.
על כן, אם נחזור לתובנות שעל מקבלי ההחלטות ללמוד מאפקט הקורונה, זוהי הזדמנות פז לעשות רה תכנון בחשיבה כלפי העתיד.
ראשית, להעניק עדיפות מוחלטת לפיתוח תחבורה ציבורית יעילה וזמינה, כולל רשת רכבות קלות מטרפוליניות, אוטובוסים קלים ומהירים((BRT יותר ויותר מסלולים בלעדיים לתחבורה ציבורית, שאטלים וכו'. מערכת שכזו תנקז ללא ספק אחוז נכבד מכלי הרכב הפרטיים הגודשים כבר היום את הכבישים ועולים למדינה עשרות מיליארדי שקלים לשנה.
שנית, בד בבד יש להפוך את כל נושא המכוניות האוטונמיות מ"קוריוז עתידני" לפרויקט עכשווי. מכוניות אלה ישיגו אפקט כפול ומכופל: הן גם "יורידו" אחוז נכבד מהמכוניות הפרטיות מהכבישים, זאת משום שימשו עשרות נהגים מדי יומו ביומו, כשכל אחד ישתמש במכונית לצורך קטע נקודתי, גם יחסכו הון עתק למשק, וגם יורידו באופן דרמטי את מטרדי הרעש וזיהום האוויר.
שלישית, יש מקום לחשיבה על תיעדוף התחדשות עירונית כוללת בכל ערי ישראל, שיתרונותיה רבים: גם תחסוך בזבוז משאב קרקע יקר מפז במתחמים חדשים, גם תנצל את משאב הקרקע הקיים בערים, גם תשדרג את נראות הערים, גם תביא אוכלוסיות חדשות וחזקות למתחמים ושכונות ותיקות ומתפוררות.
רביעית, מתוך לקחי הקורונה, יש לפתח סביב מרכזי המגורים העתידיים את מירב מקומות העבודה השרותים הנדרשים, זאת על מנת שהישראלי הממוצע של שנת 2048 יוכל לרדת במעלית המהירה מהמגדל בו הוא מתגורר, לצאת אל הרחוב ולקבל כמעט את כל הצרכים שלו במרחק הליכה קצרצר, ללא צורך להתניע את המכונית או אפילו לקחת את הרכבת ההקלה.
חמישית, ובאותו עניין, ליצור מצב של אופטימיזציה של מקומות עבודה שיאפשרו עבודה מהבית, מה שגם יחסוך הון עתק למשק, יהיה יעיל הרבה יותר, יצמצם למינימום את סכנת החיכוך ההמוני, פועל יוצא של אפקט הקורונה, וישפר ללא ספק את איכות החיים של הישראלים, קל וחומר במדינה אורבנית וצפופה כפי שתהיה בשנת 2048.
שישית, כנ"ל, למרכז במגדלים את מוסדות הציבור למיניהם, מגני ילדים ובתי ספר ועד לבנקים, בתי מרקחת ומוסדות עירייה וממשלה. מן הסתם הטכנולוגיה המתקדמת תאפשר למרבית הישראלים לבצע רבות מהפעולות הנדרשות מהבית בהוראה מקוונת או פקודות קבע אינטרנטיות, אולם בהנחה שעדיין יהיה צורך ברבים מהמוסדות הללו, עדיף שירוכזו במתחמים מוגדרים במגדלים ולא יבוזרו.
שביעית, יהיה צורך, סוף סוף, לבצע איחוד עיריות ורשויות מקומיות, מה שיחסוך סכומי עתק למשק הישראלי , אולם יהיה גם הרבה יותר נכון ואפקטיבי. אין שום סיבה, למשל, שגוש דן המורחב יהיו 15 עיריות עצמאיות. נהיה הרבה יותר לאמץ את השיטה הלונדונית של עירית גג אחת גדולה, מחולקת לעיריות משנה. פעולה שכזו תחסוך, לדוגמא, את כאב הראש הקיים כבר היום כשכל עירייה מושכת לכיוון אחר, בעד או נגד תמ"א 38 וכו'.
שמינית, כמדינה שתכיל 16-17 מיליון תושבים, יותר מחלק נכבד במדינות אירופה, כשרובם המכריע ירוכז בחלקה הצפוני ועל פני תא שטח מצומצם יחסית, יהיה מקום להתייחס לכל המרחב הזה כאל מטרופולין אחד גדול של תעסוקה, יוממות, בנייה למגורים, משרדים, בתי מלון וכו', ועם רשת תחבורה ציבורית מהירה שתאפשר ממשקים מהירים ונוחים בין כל חלקי המדינה.
לסיכום: דווקא היום, ומשנכנס לתפקיד שר בינוי ושיכון חדש עם סמכויות מורחבות, זה הזמן לחשוב לא רק על יום המחר, אלא גם על מחרתיים, פני מדינת ישראל, כלכלית, אורבנית, חברתית, לדורות הבאים.
שיהיה בהצלחה!
*כותב המאמר, עמית דובקין, הינו אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור