מאחורי המספרים שמציגה מנהלת תקומה: "קהילה אינה נבנית באקסלים"

במבט ראשון, המספרים נראים מעודדים. מיליארדי שקלים הוקצו, מאות בתים שוקמו, קילומטרים של כבישים הונחו מחדש. בעדכונים השבועיים של מנהלת תקומה נרשמים הישגים מספריים מדודים היטב: 73% ביצוע, 920 בתים בשיפוץ, 110 בבנייה, 59 אלף מתוך 64 אלף תושבים שכבר שבו. לכאורה, סיפור הצלחה.

אלא שהמספרים האלה מספרים סיפור חלקי במקרה הטוב, ובדיה מוחלטת במקרה הרע. הם מעבירים תחושת סדר ושליטה, אבל משאירים מחוץ לפריים את מהות הסיפור האמיתי: קהילה שסועה, מרחב גיאוגרפי מחולק, וחיים שלמים שנותרו בהמתנה. המספרים אינם משקרים, הם פשוט לא מספרים הכול.

הפער בין יישובי קו הגבול בעוטף עזה לבין היישובים המרוחקים מהם הוא ההוכחה הברורה לכך. בעוד קיבוצים ומושבים המרוחקים יותר מהגבול שבו לתפקוד כמעט מלא, עם מוסדות חינוך פעילים, בתים משופצים וחיים ציבוריים שמתחדשים, יישובי קו הגדר עדיין ממתינים. כפר עזה, ניר עוז, בארי, נחל עוז, עין השלושה ונתיב העשרה, בין היתר, נותרו כמעט ריקים. לא מפני שאין בהם מבנים, אלא מפני שאין בהם עדיין תשובות. שאלות בסיסיות כמו "האם נחזור?" או "האם נרצה לחזור?" עומדות באוויר.

ההבדל בין שני סוגי היישובים לא מתחיל רק ברמת הפגיעה, הוא נמשך ברמת ההכרה. יישובים מרוחקים יותר שיקמו את עצמם במהירות, בין היתר בזכות מסלולי שיקום פשוטים יותר, היקפי נזק קטנים יחסית ואור ירוק מהצבא לחזרה מיידית. ביישובי הגדר, לעומת זאת, השיקום הפיזי מתקדם, אך החזרה מתעכבת בשל שיקולי ביטחון, שיקולי תכנון, ושיקולים שלא נאמרים בקול רם.

תושבים רבים מדברים על תחושת נטישה. במילים אחרות, המדינה אמנם תוקצבה, אך לא באמת התייצבה. כשמשפחה שוכנת כבר שנה וחצי בקרוואן זמני במרחק עשרות קילומטרים מביתה, מספרי ההשקעה הציבורית מאבדים משמעות. לא משנה כמה קירות הוקמו מחדש, אם אין בהם נפש חיה, אין שיקום.

זהו שורש הבעיה שכן השיח הציבורי, כמו גם השיח הפוליטי, נוטה להסתתר מאחורי שורות תקציב ולוחות גאנט. אך קהילה אינה נבנית באקסלים. קהילה נבנית בתחושת שייכות, בזיכרון משותף, בתחושת עתיד. כשמחליפים את הנרטיב האנושי במצגת נתונים, מוחמצת ההזדמנות להבין מה באמת נשבר כאן, ומה נדרש כדי לאחות.

הדוגמה של קיבוץ מגן ממחישה את הפער. יישוב שנפגע, אך לא התמוטט. רוב בתיו נותרו שלמים, וחבריו הצליחו להיאחז באדמה ולהחזיר את חייהם למסלולם בתוך חודשים. מגן הפך לסמל. אך סמל למה? להצלחה של השיקום, או לפער הבלתי נתפס שבו? שכן במקביל, יישוב סמוך כמו ניר יצחק, שניזוק קשות, טרם קיבל את האישור לחזור, למרות שהשיפוץ הפיזי כבר הושלם.

המדינה הקצתה כ-19 מיליארד ש"ח לשיקום חבל עוטף עזה, תקציב עתק שמעיד על נכונות להשקיע, אבל גם על פער עצום בין השקעה לביצוע. חודשים ארוכים חלפו בטרם הוסרו חסמים מנהליים בסיסיים. תקלות בהנהלת מנהלת תקומה, קשיי תיאום עם הקהילות והעדר תכלול בין משרדי הממשלה השונים הביאו לכך שכספים הוקצו אך לא זרמו, תוכניות הוגשו אך לא אושרו, והבטחות ניתנו אך לא קוימו.

במקביל, במרחבים שכבר אוכלסו מחדש, הושקעו סכומים צנועים בהרבה, אך ההשפעה הייתה עצומה. כי לעיתים לא צריך הרבה כדי להחזיר חיים, רק קבלת החלטות ברורה, מערכת גמישה וביטחון ש"הפעם לא נשכח אתכם".

בישראל של 2025, השיקום בעוטף עזה הפך למבחן מוסרי לא פחות ממבחן תכנוני. לא ניתן להתייחס לאזור הזה כאל פרויקט תשתיות. אלה לא קילומטרים של כביש, אלה קילומטרים של חיים.  והחיים האלה, בניגוד למסמכי אקסל, אינם מתיישרים לשורות.

אין דרך לקצר את משך השיקום, אך יש דרך להפסיק לקצר את סיפורו. זהו אינו רק עניין של יעילות או של לוגיסטיקה, זהו עניין של זהות. אם נמשיך לדבר במספרים, נפספס את מהות השיקום כולו, את החזרת הקול, הערך והתקווה לקהילות שחוו לא רק טרגדיה, אלא גם שתיקה רועמת.

השאלה איננה "כמה שופץ", אלא "מי עוד מרגיש שהוא חלק מהמחר". את השאלה הזאת אי אפשר לחשב. צריך להעז לשאול, ולהקשיב.

הכותבת, ד"ר בלה ברדה ברקת, היא יזמת ומומחית להשקעות נדל"ן

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן