בית המשפט קבע כי העיכוב בפרויקט מנע מהתובע להשכיר את דירתו במהלך תקופת העיכוב: "אי מסירת הדירה יוצרת נזק"
הדירה נמסרה באיחור של כמעט שנתיים, וקבלני פינוי בינוי ישלמו לבעליה דמי שכירות של מעל 100,000 שקל – למרות שכלל לא שכר דירה. בית המשפט קיבל תביעה של בעלי דירה בתל אביב, שנהג להשכיר אותה, וקבע כי למרות שלא שכר דירה, היא זכאי לפיצויים מהיזמיות, בין השאר מכיוון שנמנע ממנו להשכיר את הדירה: "אפשר לראות את אי מסירת הדירה לידיו, כיוצרת נזק ששווה ערך לדמי השכירות שניתן היה לקבל עבור דירה מעין זו. מדובר בנכס שיוצר פירות. משלא נמסר הנכס, נמנעה היכולת ליהנות מפירותיו".
הפרשה החלה לפני 20 שנה, כאשר התובע ושכניו יצרו קשר עם חברות קבלניות, במטרה להוציא לפועל פרויקט של פינוי בינוי שכלל הריסת הבניין הקיים ובניית חדש תחתיו. על פי ההסכם שנחתם, היזמיות התחייבו למסור לו דירה חדשה בת 24 חודשים מרגע הפינוי, וכי הוא זכאי להשתתפות בשכר דירה של 2,800 שקל בתקופה זו. עוד נקבע, כי איחור במסירת הדירה יזכה אותו בפיצויים של 20 דולר ליום איחור עד 120 ימי איחור.
לטענת התובע, החברות הקבלניות השתהו שנים רבות בכל הנוגע לקידום הפרויקט, עד כי התריע שיבטל את ההסכם עמן. בשנת 2013 נחתם הסכם מתלה עם הדיירים, שלפיו החוזה ייכנס לתוקף רק לאחר שכל בעלי הדירות יחתמו על החוזה ולאחר קבלת היתר לתכנית. כך או כך, רק בספטמבר 2016 פינה התובע את דירתו.
לטענת התובע, היה על הנתבעות למסור לו את הדירה החדשה תוך 24 חודשים, קרי עד ספטמבר 2018, אך היזמיות מסרו אותה רק במאי 2021. הוא דרש לחייב את הנתבעות בפיצוי סטטוטורי לפי חוק המכר דירות בסכום של 183,400 שקל, המבוסס על חישוב שכר דירה ראוי של 6,500 שקל לאורך תקופת האיחור, שהיא 32 חודשים, בהפחתת סכום ההשתתפות של היזמיות בשכר הדירה, בשיעור של 2,800 שקל. לחילופין, הוא תבע על נזק שנגרם לו בפועל עקב האיחור, בסך של 168,400 שקל, ולחילופין עותר לפיצוי המוסכם לפי ההסכם, קרי 87 אלף שקל, המחושב על פי 20 דולר לכל יום איחור כפול 962 ימי איחור.
היזמיות, מנגד, טענו כי את התקופה שבה עליהן היה למסור את הדירה צריך היה לספור החל מיולי 2017, אז נכנס החוזה לתוקף בהתאם לתנאים המתלים. עוד טענו הנתבעות כי נגרמו עיכובים שלא בשליטתן בסיום הבנייה, אשר מצדיקים לפי ההסכם את דחיית מועד מסירת הדירה ובהם, הודעת רשות העתיקות על הפסקת עבודות הבנייה עד חפירה לצרכי גילוי עתיקות, שינויים שהזמין התובע, עיכוב הבנייה בשל נגיף הקורונה וסירוב העירייה לקדם את רישוי הפרויקט במהלך תקופת ערר על החלטתה שלא לאשר שינויים והקלות, וכך למעשה התובע לא זכאי כלל לפיצוי.
השופט יאיר דלוגין קבע על פי החוזה, לאחר 120 ימי עיכוב, מדובר בהפרה מהותית של החוזה, שמזכה את התובע בדמי שכירות בגובה שאותו יכול היה לקבל התובע, בניכוי דמי ההשתתפות של היזמיות, בסך 2,800 שקל. גובה דמי השכירות הוערך בכ-6,500 שקל. עוד קבע השופט כי בגלל עיכובים שלא היו באחריות היזמיות, יש למנות את תקופת העיכוב מחודש יולי 2019, שהן 22 חודשים. עוד נקבע מכיוון שהאיחור עולה על 120 יום, מדובר בהפרה של ההסכם ועל כן התובעת אינו מחויב עוד לפיצוי המוסכם של $20 ליום ובעל הדירה רשאי לתבוע את הנזק שנגרם לו בפועל.
במהלך המשפט התברר כי התובע לא שכר דירה בכל אותה תקופה, אלא התגורר בדירה אחרת שבבעלותו. למרות זאת, השופט קבע כי הוא זכאי לשכר דירה: "גם אם התכוון התובע לעבור ולגור בדירה החדשה שהנתבעות בנו עבורו ולא להשכיר אותה, אפשר לראות את עצם אי מסירת הדירה לידיו, כיוצרת נזק ששווה ערך לדמי השכירות שניתן היה לקבל עבור דירה מעין זו. מדובר בנכס שיוצר פירות. משלא נמסר הנכס, נמנעה היכולת ליהנות מפירותיו. זאת ועוד – בהינתן שהתובע התגורר בזמנו בדירה אחרת שבבעלותו, בעוד הוא ממתין לקבלת הדירה מושא התביעה, ברור שלו היה מקבל את הדירה מושא התביעה בזמן ועובר לגור בה, כפי שתכנן, הייתה מתפנה הדירה האחרת שלו ויכול היה להשכיר אותה, כך שהמסירה באיחור מנעה ממנו את דמי השכירות שיכול היה לקבל עבור הדירה האחרת".
השופט קבע כי היזמיות ישלמו דמי שכירות ראויים עבור כל חודש איחור (כ-6,500 שקל), בניכוי ההשתתפות של היזמיות (2,800 שקל לחודש). לסכום זה הוא הוסיף הוצאות על נזק לא ממוני והוצאות משפט בסך 20,000 שקל. בסך הכל מדובר בסכום של כ-100,000 שקל, אך לסכום זה יתווספו הצמדות וריבית, וכן 45 אחוז מדמי אגרות המשפט.
עורך דינו של התובע, עו"ד ישי ימין, מסר בתגובה: "מברך את התובע, שיוצג על ידינו וקיבל בפסק הדין פיצוי כספי הולם עבור כמעט כל תקופת האיחור במסירת הדירה, בתוספת עגמת נפש והוצאות משפט הנושאים ריבית והצמדה. זאת לאחר מאבק משפטי ארוך ועיקש מצדנו שארך למעלה משנתיים".
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
