הרב נתנאל טל שאוליאן // באדיבות איגוד רבני קהילות

מגדילים עם פרשת השבוע: מה הקשר בין "מחצית השקל" לשאיפות שלנו?

כל אחד מאיתנו מביא איתו את הסיפור האישי שלו במלואו, אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם אינו שלם ללא סיפורו של חברו, מחצית השקל. כך בונים סיפור של עם – הרב נתנאל טל שאוליאן עם פרשת כי תשא

מגדילים 13.03.2020

תמונה: הרב נתנאל טל שאוליאן // צילום: עזרא לנדאו

מאת: הרב נתנאל טל שאוליאן

'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציווה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

העם היוצא ממצרים היה מפוזר ומפורד. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש – 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' – אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך מה שאנו רואים כאן שכל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשהעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט בנייה משותף – משכן או מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם אינו שלם ללא סיפורו של חברו, מחצית השקל. כך בונים סיפור של עם.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות