עמית דובקין // צילום חן ליאופולד

פארק הירקון והגזלנות המסוכנת של עיריית תל אביב

החלטתה של עירית תל אביב לגזול נתח נכבד מפארק הירקון שהינו משאב ציבורי לכל דבר, היא תקדים מסוכן. מה שיתחיל בכמה עשרות דונמים, ימשיך בגזילת נתחים נוספים // דעה

מגדילים 03.07.2019

אחד הסרטים ההוליוודים היותר מצליחים בשנות ה-60 של המאה הקודמת BAREFOOT IN THE PARK, היה קומדיה עם מיז-אנ-סצינה מתגלגלת בדירת לופט ניו יורקית טיפוסית, בכיכובם של ג'יין פונדה ושחקן אלמוני בלונדי צעיר ויפה תואר בשם רוברט רדפורד, שנכתבה על ידי המחזאי היהודי-אמריקאי ניל סיימון, קומדיה שעלילתה הסתיימה כששני הכוכבים יורדים לקפץ ולרקוד בסנטרל פארק הניו יורקי, ביום שלג מקפיא עצמות, יחפים כביום הוולדם.

נזכרתי בקומדיה שנונה נשכחת זו, כשקראתי בראשית השבוע אודות החלטתה של עירית תל אביב לגזול נתח נכבד מפארק הירקון, אי שם סמוך לגבול רמת גן ולמרגלות גבעת נפוליון, לטובת משטחי אספלט שישרתו כ-300 מקומות חנייה ומתקנים נוספים, מה שייאלץ את תושבי השכונות הסמוכות, בגבול רמת גן ותל אביב לכתת את רגליהם על פני אספלט מלהט ולחזות מדי בוקר, ובמיוחד בסופי שבוע, בשיירות, שיירות על מכוניות, עמוסות מלוא עזוז בכלי משחית כהלכתם, לקראת ריטואל המנגל השבועי.

בפארק הירקון אמנם לא יורד שלג, דוגמת הסנטרל פארק הניו יורקי, אולם הוא בהחלט הפך, החל משנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, לחלק בלתי נפרד מההוויה לא רק של תל אביבים ורמת גנים, אלא גם רבבות המגיעים מכל קצווי הארץ לשוטט במרחביו הירוקים, להתבשם מנינוחות הנחל ועולם החי שסביבו, לחוות את הגן טרופי וגן הציפורים, כולל אגמון המיועד לצפייה בבעלי כנף, לשוט עם סירה באגם המלאכותי, או סתם לנפנף מנגל.

פארקים כאלה, הם, הם שעושים את ה"עירוניות הטובה" בעשרות רבות של ערים גדולות ברחבי העולם. על הסנטרל פארק הניו יורקי כבר דיברנו, אבל בכל עיר גדולה או בינונית בצפון אמריקה ואירופה, אפשר למצוא מקבילה לפארק הירקון שלנו, שמאפשרות ל"חיות העירוניות" לחוש את ממשק הטבע, דוגמת יער בולון בפאריז, וילה בורגזה ווילה דוריה ברומא, פארק גואל בברצלונה והיד עוד נטויה. בשום מקום, אבל בשום מקום, לא יעיז פקיד עירוני כזה או אחר להוריד את כורת אפילו על רבע דונם שכיית החמדה העירונית.

סיפור החניון ,שצץ מאי שם, מהווה תקדים בעייתי ביותר. לכאורה מדובר באחוזים ספורים, עשרות דונמים מפארק שגודלו למעלה מ-2000 דונם, יותר מהסנטרל פארק הניו יורקי. שיטת ה"דונם פה דונם שם" יש לה לצערנו כבר הרבה סימוכין בהיסטוריה הנדלנ"ית של מדינת ישראל. גזילת נתח פארק שהינו משאב ציבורי לכל דבר, משול בעיני לגזילת בניינים היסטוריים, בדיוק כפי שנעשה ב-1959 עם הריסת גמנסיה הרצליה לטובת הפאלוס הכעור של מגדל שלום, בדיוק כפי שקרה במהלך העשורים הבאים,  כשכיכר דיזנגוף של ז'ניה אברבוך הוכחדה לטובת כיפת בטון כעורה שמתחתיה עברו אוטובוסים עשנים, בדיוק כפי שהוקם מגדל נוה צדק בלב ליבה של שכונה היסטורית ייחודית, בדיוק כפי שנבנתה כיכר אתרים, מפלצת בטון החוסמת עד היום את הגישה הישירה של תושבי תל אביב משדרות בן גוריון בואכה חוף הים ובדיוק כפי שהוקמו מגדלי חוף הכרמל של תשובה, שסגרו לחיפאים את המבט הישיר והגישה הישירה לחוף הים.

על כן, מי שמתייחס בשוויון נפש למודל ה"חניות במקום פארק", ובתוך זה ראש עירית תל אביב, שעד כה לא נשמע קולו כלל בנושא זה, כפי שדאג במהלך השבועות האחרונים לתושבי אילת בנושא פינוי שדה דב, עושה טעות מרה גם לו וגם למאות אלפי ישראלים, כי מה שיתחיל בכמה עשרות דונמים, ימשיך בגזילת נתחים נוספים, זאת במקום דאגה אמיתית לתחבורה ציבורית טובה, מה שיפחית לאין שיעור את הצורך בכלי רכב פרטיים ובמקומות חנייה שנוגסים על חלקה טובה. אבל, בעצם, למי איכפת שיהיה לנו קצת פחות ירוק בעיניים, כשמדובר במחלבת כסף הכרוכה בכל מיני אינטרסים שונים ומשונים של בעלי חניונים?

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות