בתוך הכאוס הצפוף של ההתחדשות העירונית בישראל, האדריכלית קיקה ברא"ז, בעלים ושותפה מייסדת ב"קיקה בראז אדריכלים ומתכנני ערים", מציעה גישה אחרת. במקום לבחור בין טובת היזם לטובת הדייר, היא טוענת שהנוסחה המנצחת טמונה דווקא בחיבור ביניהם.
"עבורי, אדריכלות איכותית היא שזירת כל קני המידה יחדיו," היא מסבירה את תפיסת העולם שלה. המשרד שלה פועל בשני ערוצים במקביל: סטודיו אורבני שרואה את העיר, ו'דיזיין האב' שרואה את האדם. "האחד מקדש את המרחב הציבורי וחתך הרחוב, והשני בוחן את מפגש הבניין עם הקרקע ואת כיוון האוויר בדירה". הסינרגיה הזו, לדבריה, היא המפתח לכל פרויקט מוצלח.
"הסוד המסחרי": רווח יזמי דרך איכות תכנונית
הדילמה המוכרת ביותר בהתחדשות עירונית היא הלחץ הכלכלי: היזם צריך למקסם זכויות כדי להרוויח, ולעיתים זה בא על חשבון איכות החיים. ברא"ז לא מתכחשת למתח הזה, אבל מסרבת להיכנע לו. "מנגנון ההתחדשות בישראל מתבסס על השוק הפרטי, וכדאיות כלכלית היא תנאי הכרחי," היא מודה, אך מיד חושפת את הקלף המנצח שלה: "עם השנים והניסיון, מצאתי שיש פתרונות תכנוניים רבים שיכולים להגדיל את הרווח היזמי ללא פגיעה באיכות. יש לא מעט כאלה, וזה הסוד המסחרי שלי".
היא מוכנה להיות גמישה ב"פתרונות הנדסיים ובמורכבות צורנית", אך מציבה קווים אדומים ברורים: "אני לא מתפשרת על איכויות המרחב הציבורי ועל איכות הדירות. אני אלחם על כמות האור והאוויר שנכנסת לדירות הקטנות ביותר". מבחינתה, אלו לא מותרות אלא "תנאי סף לחיים בכבוד". יתרה מכך, היא טוענת שמקסום זכויות עיוור שיוצר "רחוב חנוק", פוגע בסופו של דבר גם בערך הנדל"ני של הפרויקט לטווח הרחוק.
הבעיה: "אדריכלות של איים"
כמי שחוקרת את המרחב הבנוי כבר ארבעה עשורים, ברא"ז מזהה טעות קריטית שחוזרת על עצמה בפרויקטים רבים: ההתייחסות לבניין כאל אובייקט מבודד. "הטעות השכיחה ביותר היא 'אדריכלות של איים'", היא מאבחנת. "מתכננים שרואים את הבניין כאלמנט מבודד, תוך התעלמות מהעובדה שאנחנו מתערבים ברקמה קיימת". התוצאה היא הרסנית: "פציעה של המרחב", כדבריה.
דוגמה כואבת לכך היא תכנון קומות קרקע כחללים טכניים אטומים. "לובי מפואר שמפנה קיר אטום לחזית, או חדרי אשפה שפונים לרחוב, הופכים את הרחוב למעבר מנוכר," היא מתריעה. הפתרון שלה הוא מלחמה על "חזית פעילה" וחיבור מדויק לרחוב, כדי למנוע את הקיפאון העירוני הזה.
המבחן בשטח: מכפר סבא ועד רמת גן
הגישה ההוליסטית של בראז מוכיחה את עצמה בשטח. דוגמה בולטת היא "מתחם התפוז" בכפר סבא, הממוקם על תחנת מטרו עתידית. הפרויקט, שמשלב עירוב שימושים וחיזוק הליכתיות, "קלע כל כך טוב לרצון העיר והיזם, שהתב"ע קיבלה תוקף בפחות משלוש שנים – מהירות שיא," היא מספרת בגאווה.
מקרה מבחן נוסף הוא מגדל "שדרות הילד" ברמת גן. על מגרש זעיר של דונם וחצי, ברא"ז תכננה מגדל בן 30 קומות שיושב על ציר ז'בוטינסקי האינטנסיבי מצד אחד, ועל שדרה היסטורית מצד שני. "החלטנו לא להתפשר. הפרויקט חוגג את האינטנסיביות העירונית, אך מפגין רגישות לשימור המבנה ההיסטורי". למרות האתגרים הבירוקרטיים, היא התעקשה: "קיצורי דרך תכנוניים הופכים מהר מאוד למפגעים עירוניים".
החזון: לייצר סדר של משמעות
עבור ברא"ז, הצלחה תכנונית היא היכולת לייצר "סדר" בתוך הכאוס הישראלי. לא סדר גיאומטרי של "סרגל ומחוגה", אלא "סדר של משמעות".
"תכנון מצליח באמת כשהוא פועל כמו 'מצפן' במרחב – כזה שגורם לאדם לדעת שהגיע למקום שחיפש בלי להסתכל במפה," היא מסכמת פיוטית.
היא מאמינה ביצירת הפרדה חכמה: המסד סופג את רעש הרחוב, והקומות שמעליו הופכות ל"אי של שפיות" עבור הדייר. זהו הסדר העמוק ביותר בעיניה: "הידיעה שהחדש לא בא למחוק את הישן, אלא מתבסס עליו כדי לשדרג".
