ברמת השרון, בין חיי משפחה תוססים לסטודיו פעיל, האדריכלית דנה אוברזון יוצרת עולמות. המסע שלה התחיל בדו-ממד של עיצוב גרפי, אך במהלך הלימודים הבינה שהעיסוק בדו-ממד אינו מספק אותה, ושהיא רוצה ליצור במרחב תלת-ממדי ועברה למחלקה לארכיטקטורה. מבצלאל, דרך פריז – בוגרת האקדמיה לעיצוב E’cole d’Architecture La Villette, ועד דרכה המקצועית בישראל, אוברזון צברה ניסיון ובשנת 2002 הקימה סטודיו עצמאי, לאחר עבודה במשרדו של האדריכל סעדיה מנדל, מגדולי אדריכלי ישראל.
הקריירה שלה נבנתה מתוך אומץ, סקרנות ועין חדה ליופי. היא לא רק מתכננת חללים, לדבריה היא "עושה יפה" ומשלבת דיסציפלינות שונות לכדי שפה עיצובית אישית של אשת מקצוע שיודעת בדיוק מי היא ולאן היא הולכת. "שילבתי קריירה עם משפחה בהדרגה ובהתאם לגיל הילדים", היא מספרת, "הקריירה התפתחה והתרוממה ככל שהילדים גדלו והפכו עצמאיים יותר וכך גם אני. יש ויתורים בדרך".
קווים אדומים
בתהליכים ארוכים ומרובי אילוצים, אוברזון מדברת על קווים אדומים שלא ניתנים למיקוח – מקצועיים ואנושיים כאחד. "הקו האדום שלי הוא סטייה מהקונספט הראשוני", ציינה, "לא אמכור ללקוח הדמיות מרהיבות ואז בשלב הביצוע ארדד שוב ושוב משיקולי תקציב עד כדי בגידה במה שהובטח. קו אדום נוסף הוא טשטוש הגבול בין נותן שירות לאדם פרטי: כשחושבים שקנו אותך, לא מכבדים את הזמן, המשפחה והחיים האישיים שלך, או כשאין אמון וכבוד למקצוענות".
עבורה, תכנון מוצלח בתוך שכונה קיימת נמדד הרבה מעבר לגבולות הבניין עצמו, ונוגע באופן שבו אדריכלות פוגשת קהילה. "כאשר קומת הקרקע פתוחה לרחוב ומשמשת כהרחבה של המרחב הציבורי אל תוך הבניין היא מעניקה לו ערך מוסף. בניו יורק, למשל, לא מרגישים שהולכים בין גורדי שחקים. לעומת זאת, יש בארץ ערים ושכונות שהן שממה: קומת הקרקע פרטית, משמשת לחניה או למעבר בלבד ואינה לוקחת חלק בחיי הקהילה".
לא רק בניינים
כמייסדת המשרד, אוברזון מצביעה על אתגר מרכזי בניהול תהליכי התחדשות עירונית שנשאר לרוב מאחורי הקלעים – העבודה מול הרשויות המקומיות. "יש צורך להסביר שאיכות חיים, איכות בנייה, חומריות ודיזיין חשובים לא פחות ואולי יותר ממטראז’ ותקנות יבשות. יש קושי להבין שאלה בתים של אנשים, בתוך מרחב קהילתי שלם. קיים נתק עמוק בין הרשויות לבין ההבנה שהן מייצרות מקום. בלונדון, למשל, כל עוד החזית לונדונית – לא מתערבים במה שקורה בפנים. רק אל תתווכחי על צבע הדלת. שם יודעים לשקף מה חשוב ולשחרר את מה שלא. מה זה משנה לעיר אם גובה המרתף הוא 2.20 מטר? חוץ משליטה בפרטים לא רלוונטיים אין לכך משמעות".
ברמה הרחבה יותר, האדריכלית הבכירה רואה אתגר תכנוני מהותי שעדיין לא מקבל מענה מספק בישראל – שיפוץ כולל של הערים הוותיקות ומרכזי הערים. "קיימים פערים עצומים בין אזורים מטופחים לנקודות מוזנחות, וההליכה היומיומית היא בין עתיד לעבר", היא מצביעה על פער תפיסתי עמוק לעומת מדינות אחרות: "במדינות הנורדיות טיפלו קודם במרכזי הערים ורק אחר כך בסביבה. בישראל זה הפוך. משקיעים במעגלים החיצוניים ומרכזי הערים נותרים מאחור. נושא נוסף הוא כמובן תחבורה וצירי תנועה".
בסופו של דבר, נקודת המוצא של אוברזון היא חוויית האדם בביתו, שנים אחרי סיום הפרויקט. "אני מאמינה בחללים שנבנים בהתאמה אישית ולא מתוך רדיפה אחרי טרנדים", היא מצהירה, "הכללים לא מגיעים מבחוץ, אלא נוצרים מתוך המקום עצמו ומתוך האנשים שחיים בו. הדיאלוג בין האדם לבית הוא עבורי העיקרון המרכזי שמנחה את התכנון. לאיכות הבנייה ולתחזוקה יש משמעות מכרעת: בית שעומד ומטופח לאורך זמן הוא לא מובן מאליו. בישראל בונים עדיין מתוך חשיבה לטווח קצר. אנחנו מדינה צעירה, עם תרבות של ‘כאן ועכשיו’, שעדיין לומדת היסטוריה, אורך חיים ובנייה לטווח ארוך".
תחושת שליחות
יש רגעים קטנים, אינטימיים, שמזקקים עבורה את הבחירה במקצוע. אחד מהם הגיע דווקא מהצד השני של השולחן, כשלקוח כתב לה: 'זה לא רק בית, זו מעטפת לנפש שלנו. תודה'. זה היה רגע של עצירה, של חיבור עמוק בין תכנון לאדם, שהזכיר לה למה בחרה להיות אדריכלית מלכתחילה. "זה היה רגע מרגש", סיפרה.
גם אחרי שנים של עשייה ההתרגשות מהמקצוע לא נשחקת. "ההתרגשות מהמקצוע לא דוהה. אני אוהבת לקום כל בוקר לעיסוק שאני אוהבת", אמרה בסיפוק.
שנות הקריירה הארוכות גם לימדו אותה שיעור אנושי לא פחות ממקצועי: "אי אפשר לעשות כלום לבד. בסופו של דבר, פרויקט טוב הוא גם מערכת יחסים טובה – עם קולגות ועם לקוחות. ככל שהזמן עובר אני נהנית יותר מהמקצוענות, ומבינה שצניעות והקשבה הן תכונות הכרחיות. אם אתה רק מדבר – תעבוד קשה יותר. לא לפחד להודות שטעית; כולם טועים".
