אדריכל יריב מנדל // צילום מיכל רותם

"הפוך, גוטה, הפוך": ללמוד מהסינים איך לתכנן ערים 100 שנים קדימה

אדריכל יריב מנדל ביקר בביג'ינג שבסין והתפעל מהיכולת לתכנן ערים 100 שנים קדימה: "בישראל, לא רק שאין תכנית אב לאומית ל-100 השנים הבאות וגם לא לעשור הקרוב- אלא הופכים החלטה לגבי תמ"א 38, להחלטה הפוכה לחלוטין" // דעה

מגדילים 03.11.2019

תמונה: אדריכל יריב מנדל // צילום מיכל רותם

מאת: אדריכל יריב מנדל

בביקורי האחרון בביג'ינג, סין, הציגו לפני תכנית אב עירונית לעשר השנים הבאות, תכנית נוספת ל-50 השנים הבאות ועוד תכנית ל-100 השנים הקרובות. כן, כן, תכנית מפורטת איך המטרופולין הענק של בירת סין ייראה סביב 2120.

בישראל, לעומת זאת, לא רק שאין תכנית אב לאומית ל-100 השנים הבאות, לא ל-50 השנה הבאות וגם לא לעשור הקרוב, בישראל אפשר להתעורר בבוקר ולשמוע בחדשות קול ישראל איך הופכים החלטה שהייתה בחודש שעבר לגבי תמא 38, להאריך אותה בשלוש שנים בלבד, זאת עד שימצא לה תחליף ראוי, להחלטה הפוכה לחלוטין המאפשרת לראשי ערים להאריך אותה לחמש שנים ואף להגדיל משמעותית את הזכויות ליזמים.

הדוגמא ה"'קטנה" הזאת, לכאורה, מלמדת הכל. ישראל הקטנטונת, פי 450 בשטחה פחות מסין, ופי 150 פחות בגודל האוכלוסיה, איננה מסוגלת תודעתית לא רק לא לקבל החלטות לטווח הארוך, אלא גם החלטות לטווח הקצר. הגורמים לכך רבים ושונים.

ראשית, המדינה הוקמה ב-1948 ב"סערה", והיתה צריכה לקלוט אל קרבה תוך שנים ספורות כפליים עולים חדשים מגודל אוכלוסייתה המקורי. עובדה זו, לכשעצמה, "הזיזה הצידה" את כל נושא התכנון הלאומי האסטרטגי, ארוך הטווח.

שנית, מנטלית, מקימי המדינה, וגם אלה שהמשיכו את דרכם, היו צאצאים ליהודי התפוצות, שגדלו על כך ש"הסביבה שייכת לגויים" וכך נוצר מצב שהתכנון הלאומי, תודעתית, ירד לסדר עדיפות מאוד נמוך. "דמותה של ארץ" כאתוס לאומי תרבותי, כפי שקיים במדינות העולם המתוקנות, כמעט ולא בא לידי ביטוי, להוציא מקרים חריגים בודדים דוגמת החברה להגנת הטבע שעוד ב-1954 התנגדה לפרוייקט ייבוש ימת החולה או מתי מעט שהזדעקו ב-1959 כשהוחלט להרוס את בניין גימנסיה הרצליה לטובת מגדל שלום מאיר.

שלישית, תכנית האב הלאומית הראשונה, שעובדה ב-1951 על ידי אדריכל אריה שרון, ובהנחייה ישירה  ראש הממשלה דוד בן גוריון, לא רק שלא לקחה בחשבון את השינויים העתידיים הצפויים במדינת ישראל, דוגמת הגידול העצום באוכלוסיה, הגידול ברמת המינוע והשינויים הטכנולוגיים והתעסוקתיים,  אלא אף הייתה מאולצת ומעוותת לצורך להקים בין לילה עשרות עיירות פיתוח בגליל ובנגב, זאת על מנת ליישב אזורים ריקים מיהודים, זאת ללא לקיחה בחשבון של הצרכים בסיסיים של אותם מאות אלפי מתיישבים חדשים.

רביעית, גם התכניות שהיו לאחר מכן, דוגמת תמא 35 וישראל 2020, שתיהן משנות ה-90 של המאה שעברה, לא שינו בפועל מהותית את תכנית שרון המקורית, שמו דגש על תפיסה של 4 מטרופולינים נפרדים, גוש דן, חיפה, ירושלים ובאר שבע, ולא תכללו ושילבו כלל ועיקר את של הצרכים.

כתוצאה מכך, כל הנושאים שבענף הנדל"ן שעל סדר היום, התחדשות עירונית, מחיר למשתכן, הסכמי הגג וכו', מתאפיינים בבעייתיות רבה הנובעת לא רק מכשלים ביורוקרטים אלא גם, ובעיקר, כתוצאה מכך שההתייחסות לכל אחד מהם הינו על בסיס נקודתי, ולא על בסיס מתכלל של כל ההתחדשות העירונית ברמה ארצית, וכנ"ל הסכמי גג ומחיר למשתכן.

על מנת להסיר אחת ולתמיד את המוקשים הללו, שומה על ממשלת ישראל הבאה, בשיתוף כלל הרשויות המקומיות, אנשי התכנון, אדריכלים, יזמים ונציגי ציבור, לגבש תכנית לאומית ארוכת טווח בה תקבע דמותה של מדינת ישראל לא לשנה הבאה ולא לעשור הקרוב, אלא לדורות הבאים. על תכנית זו לשלב את כלל הצרכים של התחדשות עירונית בכל הארץ ובהתאם לכך לקבוע היכן בדיוק וכמה תתבצע ההתחדשות בכל עיר ועיר, לשלב את כלל הצרכים התחבורתיים בכל הארץ ולא המצב דהיום בו מערכות התחבורה הינן דיפרנציאליות לכל  מטרופולין ואין כלל קשר, לדוגמא, בין מערכות התחבורה במטרופולין גוש דן לאלה של ירושלים וחיפה, וכנ"ל גם לגבי אופי ביזור מוקדי התעסוקה, הן במרכז הארץ והן בפריפריה.

ללא פתרון מקיף ואסטרטגי לתחבורה והתחדשות עירונית שייחשב ויתנהל כפרויקט לאומי כולל תקציב ייעודי לכך , חוששתני, שנמשיך להתנדנד כל שני וחמישי בין החלטות קצרות טווח שיתהפכו על קרבן חדשות לבקרים, נמשיך לבזבז שלא לצורך מיליארדים רבים על תכניות נקודתית ,שייגרמו, מעבר להוצאה הכספית האדירה, גם לנזק לדורות הבאים ונמשיך להתקנא בביקורינו בחו"ל, בעמיתינו שמעבר לים, ונתפלא בכל פעם מחדש איך זה שאצלם הכל מתוקתק ונראה נפלא ומסודר לתלפיות, ואילו אצלנו ה"סמאטוחה" ממשיכה לחגוג, כאילו אין מחר.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות