banner
עמית דובקין // צילום: חן ליאופולד
עמית דובקין // צילום: חן ליאופולד

רקוויאם לשיכון הציבורי

שלא נשכח ולו לרגע, דווקא אנחנו שאמונים כל כך על דחיפת ההתחדשות העירונית, להעניק כבוד אחרון לאותם שיכונים. הם היו סמל של תקופה. סמל של מדינה צעירה. סמל של חברה עם ערכים הרבה יותר קולקטיביים// דעה

עמית דובקין // צילום חן ליאופולד

אי שם במחצית שנות החמישים  של המאה הקודמת, נולדתי אל תוך שיכון ציבורי בעל מראה בולשביקי מובהק, קריית אליעזר בעיר התחתית חיפה. הבלוק המוארך בו גרנו, ברחוב צה"ל פינת הגדנ"ע, היה צבוע בוורדרד דהוי, ומחובר לעוד שני בלוקים תואמים בני ארבע קומות ובכל קומה שתי דירות סטנדרטיות בנות ארבעים ומשהו מטרים רבועים, סלון קטנטן עם הול מבואה, מטבחון עם פתילית חשמל פרימיטיבית וחדר שינה שמיטת הורי בקושי נדחסה לתוכו. 

בדירה שממול גרה משפחת גרוטס, עולים מסלוניקי, יוון, דוברי לדינו, כשמידי יום שישי היה עולה ממנה ניחוח של קדירה לשבת. למעלה באלכסון היתה מתבשמת ומתמרקת מול חלום הסלון "דודה מרקיזה", מטרוניתה בגיל העמידה עם מבטא הונגרי כבד ושן זהב בולטת, שהזכירה במשהו את הכוכבנית ההונגרייה-אמריקאית זא זא גאבור, וכונתה כך בשל הפרגולה הירקרקה, שכונתה אז מרקיזה, שהיתה משתפלת מאדן המרפסת הצרפתית הזעירה שפרצה אל מחוץ לסלון דירתה.

במטבחון הקטנטן, אי שם בגיל שלוש פלוס מינוס, הייתי יושב מהורהר על כיסא האוכל, משחק בתלתלים השאטנים-בלונדים שלי ומקשיב בהערצה לאימי המנוחה, אילנה, מפטפטת רכילות עם השכנה גרוטס. שמעת, שאלה את גרוטס, את השיר החדש של דוריס דיי "CHE SERA SERA"? מרוב התלהבות למשמע השיר דרך מקלט הרדיו הגמלוני עם העין הירוקה הנפתחת, נפלתי יחד עם הכיסא על מרצפות הטרצו עשרים על עשרים הפשוטות, והדם שניתז מראשי העניק לצבען האפרפר בהיר, ליווית חן אדמדמה. 

אחרי כמה תפרים בקופת החולים, טיילתי עם אימי רצוא ושוב בטיילת הארוכה שנמתחה מהאיצטדיון של קריית אליעזר(שלא מכבר הלך לעולמו לטובת פרוייקט נדל"ני) ועד לאניית המעפילים "אף על פי כן" שעד היום ניצבת בכניסה לחיפה כמוזיאון לתקופת ההעפלה. העפיפונים בצבעי כחול-אדום-ירוק שריחפו בשמיים הזכירו את שירה הנוסטלגי של ריקה זראי, כשברקע דוברי האידיש ממזרח אירופה  והלדינו מהבלקן שנקבצו לעת ערביים משפחות, משפחות, ילדים, הורים, דודים, סבים וסבתות, לאורך הטיילת ורצועות הדשא שלאורכה. הפינוק הגדול ביותר שלי היה לקנות יחד עם חברתי לגן, אורית גרוטס, אצל ה"דוד בייגלה" שישב על הספסל הקבוע שלו בטיילת עם כובע הברט הממורטט, בייגלה מלוח או סומסום בעשר פרוטות. 

חלפו, עברו כבר שישים שנה מאז אותם ימים נוסטלגיים למרגלות הכרמל, וכיום עומדים כל השיכונים הציבוריים במדינת ישראל, בזה אחר זה, להסתלק לעולם שכולו טוב לטובת מגדלי מידות יוקרתיים. נכון. יש בכך הכרח נדל"ני חיוני, שהרי מדובר בפוטנציאל המשמעותי ביותר, מאות אלפי, יש אומרים כמעט מיליון דירות חדשות שניתן יהיה לבנות במקום אותם בלוקים דהויים ומתפוררים שזה מכבר אבד עליהם הכלח, אינם ממוגנים בפני רעידות אדמה וגם כך רובם ככולם מטים לנפול. 

אבל, וזה אבל גדול, חשוב שלא נשכח ולו לרגע, דווקא אנחנו שאמונים כל כך על דחיפת ההתחדשות העירונית, להעניק כבוד אחרון לאותם שיכונים. הם היו סמל של תקופה. סמל של מדינה צעירה שרוצה להכיל את כל מיליון וחצי העולים שהגיעו במהלך עשרים שנות המדינה הראשונות. סמל של חברה עם ערכים הרבה יותר קולקטיביים. עם הרבה מחויבות הדדית בין שכנים שהכירו ככף יד זה את זה והתממשקו, בין אם במטבחון או בהול הצנוע, ובין עם על המדשאות שנפרשו למרגלות הבלוקים.

נכון, לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית וטוב ייעשה אם רוב רובם של השיכונים הללו ייעלמו לטובת מגדלים ושאר מיני בניינים מעוצבים. אבל, וזה אבל גדול, מדוע שלא נדאג כולנו, להותיר זכרון מאותם שיכונים לדורות הבאים? למשל, להחליט במסגרת פינוי בינוי של כל שכונה, שיוותר בלוק אחד על כנו, ושאותו יזם שיקדם את הפינוי בינוי, יהפוך אותו למוזיאון חי של אותה תקופה? 

ניתן יהיה בכך לשלב גם זכרון לאותם ימים רחוקים וגם לייצר תודעה חברתית, אדריכלית ונוסטלגית לאותם הימים. כל עיר תוכל לשלב מסלולי טיולים, ובראש וראשונה לתלמידי בתי ספר, חיילים, קבוצות מבוגרים ואפילו תיירים, שילמדו דרך הבלוקים המשופצים והמשוחזרים הללו את סיפורה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. 

אמר פעם מישהו חכם: "מדינה או חברה שאין לה עבר, גם לא יהיה לה עתיד". ואכן, זוהי ההזדמנות הגדולה של כולנו להתעלות מעבר לנתונים והמספרים, היכן נעשה תמ"א והיכן נעשה פינוי בינוי, לעצור ולחשוב לאן פנינו מועדות.
והכי חשוב – בהצלחה בהתחדשות העירונית!

*כותב המאמר עמית דובקין הינו אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד יחסי ציבור

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

שיתוף
תגיות:

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות